פארקר: שנות ה-80 רוצות את האקשן בחזרה
ג'ייסון סטאת'ם מבסס עצמו כצ'אק נוריס של המילניום החדש: כמו ווקר, גם פארקר הוא גיבור קשוח ונוקשה עם מוסר בלתי מתפשר וגוף מחושל, שמזמן ספירת מלאי של הצלקות שמעטרות אותו. רגע, לא היינו בסרט הזה כבר באייטיז?
נראה שאת העבודה על הסרט הבא פתחו יוצריו בחיפוש אחר שם - שם של גיבור, שיכול להיות גם שם של סרט. שם שורשי שמצלצל טוב. משהו כמו ג'ון קרטר, או ג'ק ריצ'ר. שם גברי, קשוח כזה. נגיד ווקר. אופס... כזה כבר היה. אז אולי פארקר? כן, פארקר זה שם טוב. זה שהגיבור של הסרט הוא אחד מיני רבים שראינו בעבר, וכך גם דמויות המשנה, העלילה וסצינות האקשן - זה כנראה קצת פחות חשוב ליוצרים של "פארקר" - סרט האקשן החדש בכיכובו של ג'ייסון סטאת'ם.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
סטאת'ם בן ה-45 הוא מעין גלגול עכשווי שלי צ'אק נוריס וסילבסטר סטאלון, והוא אף זכה לככב לצדם ב"בלתי נשכחים". יש הטוענים כי בניגוד לקודמיו, הבולדוג הבריטי השרירי הוא גם שחקן לא רע. אחרים חולקים עליהם. כך או כך, ב"פארקר" הוא לא עושה דבר כדי להוכיח שהצדק עם תומכיו. מצד שני, הדמות שלו כל כך נוקשה, פלקטית וצ'אק נוריסית, שכמה כישורי משחק הוא צריך להפגין? ואם הגיבור על שמו קרוי הסרט הוא כזה, אפשר להבין איך נראה הסרט כולו.
עת פארקר?
ב"פארקר" מגלם סטאת'ם את... פארקר, מן הסתם. עבריין, אבל מצפוני. הוא שרירי להפליא, פיקח, וגם טוב לב. הוא מתמחה במבצעי עוקץ, אך מקפיד על הוראות הבטיחות - כדי שאף אחד מהמעורבים מסביב לא ייפגע. כבר בתחילת הסרט אנחנו מצטרפים לפארקר בחברת ארבעה גברתנים, בפשיטה שהם מבצעים על יריד באוהיו. הם יוצאים מהיריד עם בוחטות, אבל גם עם תקלה מבצעית שגרמה למותו של אחד המבקרים. זה כמובן לא אכפת לאף אחד בצוות, מלבד פארקר הזועם.
ובכן, זוהי הבעיה הפחות גדולה של מנהיג החבורה, שכן זמן קצר לאחר מכן הם מנסים להרוג אותו ולהיפטר מהגופה, מפני שסירב להצטרף למכה הגדולה באמת שלהם. אבל לא אחד כמו פארקר ימות סתם כך, ועוד בתחילת הסרט. פארקר כאמור קשוח. אתם יכולים להכות את הגיבור באגרופים, לנגוח בראשו או לבעוט בגפיו, לנעוץ סכין בגבו, אפילו לירות בבבטנו - אבל כל אלו לא משפיעים על הגיבור שלנו. מה שכן דוקר לו זה אי צדק: לגנב שלנו יש מוסר נוקשה מגופו.
וכך, אחרי שנורה פעמיים ונזרק לתעלה, הוא מתעורר בבית החולים ומתאושש חיש מהר כדי להימלט ממנו ולפתוח במצוד אחר ארבעת חברי הצוות (מייקל צ'יקליס, וונדל פירס, קליפטון קולינס ג'וניור ומיקה האופטמן) שנטשו אותו למות בדרכם לעוקץ הבא. מדי פעם הוא חושף את גבו עתיר הצלקות - דרגות של כבוד בעולם התחתון, שמדגישות את חוסנו הגופני. בהמשך הוא ייפגע שוב ושוב בעימותים עם נציגי עולם הפשע של לואיזיאנה ופלורידה. ולא, זה לא יזיז לו.
פארקר שלנו מונע מאנרגיות עשיית הצדק או הנקם, מבזבז הון, מסכן את שלום יקיריו (אשתו ואביה בגילומם של אמה בות' וניק נולטי), ואת שלומו שלו כדי לגמול לאלו שבגדו בו. זה שארבעת הנבלים מקושרים למאפיה בשיקגו (בראשה עומד אחד דנצינגר, ששמו מהדהד מאימה ויהודיות) לא נוגע לו בכלל. כפי שהוא אומר לחתנו ושותפו הנאמן, כשזה מציע לו כסף ומבקש שיתקפל: "זה לא קשור לכסף. אם אני אוותר, הכאוס ישלוט בחיים שלי". ולא, אנחנו לא רוצים כאוס. אנחנו רוצים חיים מסודרים - ממבצע עוקץ מסובך אחד למשנהו.
בדיחה עדכנית על צ'אק נוריס
הדמות של פארקר, בדרך ההצגה שלה מזכירים את קולונל ג'יימס בראדוק, ג'יי.ג'יי. "הזאב הבודד" מקווייד, וכמובן הריינג'ר הטקסני קורדל ווקר - אותן דמויות שגילם צ'אק נוריס בתחילת שנות השמונים. דמויות של גיבורים קשוחים מבפנים ומבחוץ. סכינים יכולים לחדור את עורם, אבל לא את לבם. הם לא מתרגשים, לא מפחדים ולא כואב להם. הדבר היחיד שאכפת להם ממנו זה הצדק, ולפעמים גם נוכחות נשית יכולה לרכך אותם.
במקרה של פארקר, הוא שומר אמונים לאהובתו קלייר, שנשלחת להתחבא משלוחיו של דנצינגר. בעוד הוא יוצא להתעמת עם ארבעת הבוגדים בפאלם ביץ' שבפלורידה, הוא פוגש אשה נוספת - מתווכת נדל"ן במצוקה כלכלית, בגילומה של ג'ניפר לופז. ביחד הם משתלבים בעלילה מלאת חורים (על פי ספרו של דונלד אי. ווסטלייק, "אש חזיתית") על רקע צילומי נוף נהדרים של משכן המיליארדרים שטופי השמש.
ג'יי-לו פוגשת את פארקר כשהוא מתחזה למיליונר טקסני עם כובע רחב שוליים (ווקר כבר אמרנו?). לא עובר זמן רב והיא מגלה את התרמית, ובעקבותיה מגלה
גם תושיה ואומץ, וגם תאוות בצע. היא מסתבכת ומסבכת כשהיא דוחפת את האף שלה לענייניו של גיבורנו. היא מסייעת לו במבצע לגביית חובות הבוגדים המבקשים לשדוד תכשיטים בשווי מיליונים, וחושפת גם את עכוזה, שמבוטח בלא פחות כסף.
"פארקר" הוא סרט אקשן צפוי ושגרתי, שפועל לפי כל אותם הקודים בהם נוצרו סרטי האקשן של האייטיז. לבמאי טיילור הקפורד שהתהדר באיכות קולנועית באותן השנים ("קצין וג'נטלמן", "לילות לבנים") נותר להתהדר רק באיכויותיה הדרמטיות של אשתו הלן מירן, שכיכבה בסרט הקודם "חוות האהבה". בסרט זה היא לא נחלצת לעזרתו. וכי מה תעשה - תטפל בפצע של פארקר בעודה סופרת את הצלקות בגופו, כשהיא ערומה? זה היה מתקבל על הדעת לפני שלושים שנה, לא היום.
