השטיח האדום: מעריצי צ'אבס וקסטרו בהוליווד
הוגו צ'אבס שהלך לעולמו החזיק לא רק במצבורי נפט ושנאה עזה לממשל האמריקני, אלא גם בגדוד מעריצים מכובד בהוליווד, שבין מפקדיו אוליבר סטון, שון פן ודני גלובר. גם ידידו פידל קסטרו זכה לפופולריות רבה בעולם הזוהר. ולמה לאחמדינג'אד זה לא הולך?
השבוע הלך לעולמו נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס. סביר להניח שלא רבים הם האנשים במערכת הפוליטית של ארצות הברית שהצטערו על מותו של המנהיג, שעשה לאמריקנים ולחברות הנפט שלה צרות רבות. צ'אבס העקשן שנכנע למחלת הסרטן בגיל 58 נחשב בעצמו לזן של גידול סרטני סוציאליסטי בדרום אמריקה - החצר האחורית של ארצות הברית, על פי רבים, או מדינה עצמאית וריבונית על פי צ'אבס. אבל בניגוד לפוליטיקאים, יש מי שעצובים היום - וחלק גדול מהם יושב בהוליווד.
צ'אבס, שזכה בדרך כלל לכותרות והופעות טלוויזיוניות בעקבות הצהרותיו המתגרות כנגד ארצות הברית ובעיקר ג'ורג' וו. בוש (אותו כינה "שטן"), זכה לאור הזרקורים גם מכיוון שונה לגמרי: השחקן שון פן, והבמאים מייקל מור ואוליבר סטון. הם ואחרים מבין חברי הקהילה הליברלית של הקולנוע האמריקני נהגו להיפגש עם נשיא ונצואלה, להביע בו לא פעם תמיכה בימי חייו, וכך גם לאחר מותו - עם הספדים על לכתו.
"היום אזרחי ארצות הברית איבדו חבר שהם לא ידעו שיש להם, ואנשים עניים ברחבי העולם איבדו נציג", מסר פן בתגובה פומבית לידיעה על מות צ'אבס. "אני איבדתי חבר בו התברכתי. מחשבותיי מוקדשות למשפחתו של הנשיא צ'אבס ולאזרחי ונצואלה. ונצואלה והמהפכה שלה ימשיכו תחת המנהיגות המוכחת של סגן הנשיא ניקולס מאדורו". פן אגב זכור מהביקור השערורייתי שלו בבגדד של סדאם חוסיין ב-2002 - רגע לפני המתקפה של צבא ארצות הברית.
שון פן מביע תמיכה בצ'אבס
הבמאי השנוי במחלוקת אוליבר סטון ("פלאטון", "JFK"), שהפנה לאחרונה חלק משמעותי מפועלו לגבול הדרומי של ארצות הברית - ממכסיקו ואילך (כמו בסרטו האחרון "ללא חוקים") - פגש את צ'אבס במהלך צילומי יצירתו הדוקומנטרית מ-2009, "South of The Border". בסרט, שעסק בעלייתם של המנהיגים הסוציאליסטים בדרום אמריקה, קיבל צ'אבס מקום של כבוד (ולצידו נשיא בוליביה, אבו מוראלס), וסטון הילל אותו כפורץ דרך ונציגו של מעמד הפועלים בוונצואלה ובכל מקום.
"אני מתאבל על מותו של גיבור גדול עבור רוב הציבור בארצו, ועבור אלו שנאבקים על מקומם בעולם", ספד סטון, "הוא היה שנוא על המעמדות המבוצרים, אך הוגו צ'אבס יחיה לנצח בדפי ההיסטוריה. חברי, נוח סוף סוף על משכבך בשלום שהרווחת".
דברים דומים נשמעו גם מכיוונו של הבמאי הדוקומנטרי מייקל מור, שחלק עם צ'אבס את חיבתו לשערוריות ולגישה סוציאליסטית, וגם לסלידה עזה מהנשיא ג'ורג' וו. בוש. השניים נפגשו בוונציה לפני שלוש שנים וחצי, ולפי מור, צ'אבס אמר לו כי הוא "שמח לפגוש מישהו שבוש שונא יותר ממנו". באמצעות חשבון הטוויטר שלו, בו דיווח על הסתבכותו של עימאד בורנאט (יוצר "חמש מצלמות שבורות" ביחד עם גיא דוידי) בשדה התעופה בלוס אנג'לס, ספד לצ'אבס.
"הוגו צ'אבס הצהיר שהנפט שייך לבני האנוש", צייץ מור, "הוא השתמש ברווחי הנפט כדי למגר 75 אחוזים מהעוני הקיצוני, וסיפק בריאות וחינוך לכולם. זה הפך אותו למסוכן. האמריקנים אישרו מהפכה כדי לזרוק אותו מהשלטון, למרות שהיה נשיא שנבחר באופן דמוקרטי. לפני שהם עודדו אותנו לצאת למלחמה בעיראק, התקשורת האמריקנית היתה עסוקה בלתמוך בניסיון להדיח את צ'אבס. 54 מדינות מסביב לעולם הרשו לארצות הברית לכלוא ולענות אסירים. הודות לצ'אבס, דרום אמריקה היתה המקום היחיד שאמר לה לא".
פן, סטון ומור לא היו היחידים שפגשו את צ'אבס והביעו תמיכתם בו, למרות היותם אמריקנים. השחקן דני גלובר ("נשק קטלני"), הידוע כפעיל זכויות אדם נמרץ, ביקר אותו פעמים רבות בשנים האחרונות ואף חגג איתו את הניצחון בבחירות האחרונות. בעבר אף מונה על ידי הפרלמנט של ונצואלה לעמוד בראש פרויקט קולנועי רב היקף ותקציב (18 מיליון דולר - סכום גדול במונחים מקמיים) - הסרט "Toussaint", שצפוי לצאת השנה ועוסק במרד העבדים בהאיטי במאה ה-18.
גם השחקנים קווין ספייסי ואד אסנר הוותיק (המזוהה עם השמאל האמריקני) נכללו בין מעריציו של המהפכן האנרגטי, וכך גם הדוגמנית הבריטית נעמי קמפבל, והזמרת קורטני לאב, שבזמנו היללה את הסקס-אפיל שלו. "הקריצה השלישית שלו קנתה אותי. הוא גבר סקסי", צוטטה בעבר.
צ'אבס מארח את נציגי הוליווד בדרך לנשיאות
צ'אבס, על פי הליברלים האמריקנים ומובילי הדעה ההוליוודים שלהם, הוא סמל לשלטון סוציאליסטי המטיב עם בני עמו על חשבון בעלי ההון מבפנים, ובעיקר מבחוץ. אין פלא שמדד הפופולריות שלו עלה אפילו בגבולות ארצות הברית בשנים האחרונות, אחרי שאותם בנקאים, אילי נפט ופוליטיקאים מושחתים שסימנו אותו כאויב האומה, הביאו לקריסת הכלכלה האמריקנית. צ'אבס על פי פן, גלובר, מור והאחרים הוא הוכחה לכך שיש דרך אחרת מלבד הרוח האמריקנית של הקפיטליזם הדורסני.
אופנת קסטרו
מקרה מורכב קצת יותר הוא המקרה של פידל קסטרו, מנהיגה של קובה, שעד לעליית צ'אבס נחשב למטרד הגדול ביותר של ארצות הברית. בניגוד לחבר מוונצואלה, שפשוט סירב לשתף פעולה עם הבית הלבן ודיבר נגדו בפומבי, קסטרו בן ה-87 (אשר נאבק גם הוא במחלת הסרטן) פעל באופן אקטיבי נגד ארצות הברית כחוד החנית של הסובייטים באוקיינוס האטלנטי.
מאז הדיח מהשלטון את יקירו של דווייט אייזנהאוור, הרודן פולגנסיו באטיסטה ב-1959, היווה איום מתמיד על ארצות הברית - הגדול שבהם במשבר מפרץ החזירים באוקטובר 1962. למרות כל זאת, אוליבר סטון כינה אותו כ"אדם אנושי ביותר, וחבר קרוב". והוא לא היחיד: עוד לפני שהבמאי השערורייתי ראיין את קסטרו ב-2003, עשה זאת יוצר מוערך ומקובל יותר על הציבור, סטיבן שפילברג (כמו סטון, גם הוא יהודי).
חביב הידוענים, פידל קסטרו
הבמאי זוכה האוסקר נפגש ב-2002 עם קסטרו בהוואנה וארוחת הערב המשותפת בבית הנשיא הקובני בבירה הוואנה, הסתיימה שמונה שעות לאחר מכן - רגע לפני הזריחה. "אלו היו השעות החשובות בחיי", הודה שפילברג בגילוי לב לא ממש פוליטי קורקט, וקיבל על הראש מחבריו מימין, ובהם השחקן רוברט דובאל שאמר: "אני רוצה לשאול אותו (שפילברג): 'האם תשקול הקמת אגף במוזיאון השואה, אולי מעבר לכביש, לזכר הקובנים שקסטרו הרג?'. זה מאוד יומרני מצידו ללכת לשם".
ובכן, מול דובאל וחבריו יש רשימה עצומה של מעריצי קסטרו בקרב כוכבי הוליווד, והביקורים במעונו של הנשיא הגיעו לשיאם בסוף שנות התשעים. ג'ק ניקולסון ("הוא גאון"), נעמי קמפבל ("מקור להשראה עבור העולם"), צ'בי צ'ייס ("הוא ההוכחה לכך שהסוציאליזם עובד"), וגם רוברט רדפורד, ספייק לי, סידני פולאק, שירלי מקליין, וודי הארלסון, סוזן סרנדון, הארי בלפונטה, ליאנרדו דיקפריו, וכמובן גלובר ואסנר פגשו בו ויצאו נפעמים. קווין קוסטנר צפה בחברתו בבכורת סרטו "13 ימים" על המשבר מ-1962. "חוויה של פעם בחיים", סיכם.
בניגוד למקרה של צ'אבס, למעריצי קסטרו יש בעיה תדמיתית לא פשוטה, שכן בארצות הברית יש קהילה עצומה של פליטים קובנים שמספרים על דברים נוראיים שנעשים על ידי המשטר במולדתם. אחד מהם, הומברטו פונטובה שמו, אף יצא באופן חריף נגד אותם שחקנים, במאים, פוליטיקאים ואנשי התקשורת. בספרו "Fidel: Hollywood's Favorite Tyrant" ("פידל: הרודן האהוב על הוליווד") הוא מאשים את הידוענים השמאלנים בהתחנפות לאדם שאחראי לרצח של אלפים.
גלן בק נגד חובבי קסטרו בהוליווד
דניס הייס, אשר עמד בראש התנועה האמריקנית להדחת קסטרו, תיאר את התופעה כהערצה של מנהיג כת מהזן של דיוויד כורש. "אנשים הופכים לגרופים מאוהבים בנוכחותו", הסביר, "הלוואי ששפילברג ודני גלובר וכל החבר'ה האלה יבלו קצת עם האסירים הפוליטיים בכלא לפני שהם מביעים דעתם על קובה והחברה שלה". הוא אף שלח עקיצה לעבר שפילברג, במאי הסרט "רשימת שינדלר", זוכה האוסקר. "הוא עיוור לגולאגים בקובה, והתעלם מהאלפים שנכלאים יום יום", אמר.
החוקר דיוויד הורוביץ הצטרף לביקורת של הייס, ואמר: "זה מראה ששפילברג הוא קולנוען מוכשר, אבל אין לו חשיבה מוסרית". את ההתייצבות הגורפת של כוכבים רבים כל כך לצד הרודן הקובני כינה הורוביץ "בושה לאומית". ובכן, הבושה הלאומית הזו הלכה והתפשטה ברחבי העולם, ומי שמוביל אותה למקומות הקיצוניים ביותר שלה הוא אוליבר סטון - מי אם לא הוא. הבמאי הפרובוקטור פלירטט בשנים האחרונות עם מנהיג איראן מחמוד אחמדינג'אד - הפעם לבד, בלי תמיכה.
סטון הוא השטן?
בניגוד למשטרים הסוציאליסטים של צ'אבס וקסטרו באמריקה הלטינית, הרפובליקה האיסלאמית הדכאנית של איראן לא קוסמת לאנשי הוליווד הליברלים והנהנתנים. אולם סטון ביקש לצלם סרט דוקומנטרי על השליט המכהן, ולבסוף נדחה.
"זה נכון שסטון נמנה על האופוזיציה בארצות הברית, אבל האופוזיציה היא עדיין חלק מהשטן הגדול", הסביר דוברו של אחמדינג'אד את רתיעתו מהבמאי. "אנחנו מאמינים שהקולנוע האמריקני הוא מערכת שמרוקנת כל תרבות ואמנות, ומשמשת ככלי. השחצנות העולמית עשתה מאמצים רבים לתאר את אחמדינג'אד מהזווית שלהם, ולא לפי המציאות. הוליווד ושאר התקשורת הציונית מגיבים לתופעה, אבל לא תוך כדי תהליך אחר" (דבריו מצטרפים כמובן לביקורת של איראן על זוכה האוסקר הטרי, "ארגו").
בינתיים בנו של הבמאי, הדוקומנטריסט שון סטון, הספיק להתאסלם ולהתאזרח באיראן, וגם להתבטא בזכות מנהיגה. בראיון לרשת פוקס, אמר כי אחמדינג'אד לא מובן כהלכה, ואמירותיו מכחישות השואה ביקשו לנתק את הרקע ההיסטורי מהפוליטיקה של היום. "למה שזה (השואה) ישפיע על המדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים, בהקשר של המזרח התיכון? זו תמיד היתה השאלה", אמר סטון הבן, "ברור שאין מקום להכחשת שואה. לעולם לא אתמוך בזה".
שון סטון בראיון לביל או'ריילי
כזכור, גם סטון האב מתנגד לדבריו להכחשת שואה, אך יישר קו עם איראן בכל הנוגע לחקר השואה. בעבר טען כי יהודי ארצות הברית מכתיבים רק זווית אחת לבחינת מלחמת העולם השניה והשואה. מאוחר יותר התנצל. כך או כך, גם הפתיחות שהפגין סטון כלפי איראן, לא עזרה לו.
על פי רובין ברונק (לשעבר מנכ"ל ארגון Creative Coalition שהקימו רון סילבר, כריסטופר ריב, אלק בולדווין ואחרים כגוף להפצת רעיונות של צדק בעולם), הפלרטוט של סלבריטאים עם מנהיגים פוליטיים אנטי-אמריקנים הוא משחק מסוכן. "אנחנו חיים בחברה אמריקנית בה סלבס מוצגים כמובילי דעה. ממש כמו שיש להם מנהל אישי ויחצ"ן, מצפים מהם לחוות דעה", הסביר. "אקטיביות פוליטית יכולה להיות מועילה אם משתמשים בה נכון, אבל יש הרבה דוברים שמדברים על נושאים שהם לא האנשים הנכונים לדבר עליהם. בהוליווד יש הרבה ליברלים כי זו הנטייה של אמנים. זה הטבע שלהם".
דניס רודמן - האמריקני הראשון שמבקר בצפון קוריאה
אז האם ההתרועעות של הידוענים ההוליוודים בחברת מנהיגים שנחשבים בצדק או שלא בצדק לאויבי האומה האמריקנית משרתת מטרה נעלה, או שרק מהווה מקור להתבשמות אישית בליברליות חלולה? השינוי הוא אולי תודעתי, בהחלט לא מעשי, אבל אולי דניס רודמן יוכיח אחרת. שחקן ה-NBA האקסצנטרי, שנודע גם מהופעותיו הקולנועיות ("דאבל טים"), חזר מצפון קוריאה ואיתו בשורה, אחרי מפגש עם מנהיגה קים ג'ונג און: "הוא בחור נהדר, והוא מחכה שאובמה יתקשר אליו".
