"מותו של היריב": להתאים את המציאות לנסיבות
"מותו של היריב" הוא ספר על שנאה, נבערות ועדריות אנושית. האנס קיילסון מנסה להתחקות אחר המכניקה האנושית, כמו שען שמנסה לפרק שעון כדי לבדוק מה מה לא עובד בו, אבל ברגע שמוצא את הקפיץ הדפוק - כבר לא יכול לתקנו
ספרות של חיי היהודים בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה היא תמיד קודם כל "חשובה", רק אחר כך היא ספרותית. על פי רוב אנחנו לא יכולים להפריד את שתי צורות האבחנה, והן כרוכות אחת בשנייה לכל אורך היצירות הללו. "קומדיה בסולם מינורי" של הנאס קלייסון שפורסמה ב-2011 היתה כזאת יצירה, "חשובה", אם כי מבחינה ספרותית בעיקר היתה מייגעת ובנאלית (הנובלה עצמה, לא יומני "כאן ביתי"), מה שלא הפריע להרבה יצירות של אותה תקופה להיכנס לקאנון מלא יראה, כי ייתכן שלעולם לא נוכל לקרוא ולחשוב על התקופה הזו בצורה אובייקטיבית. אם כי תמיד רצוי להסתייג.
מבחינה ספרותית זה אולי בנאלי, אבל זה נובע מהעובדה שעברו עשרות שנים מאז שהיא נכתבה, ובתור קוראים של המאה ה-21 יש דברים שלעולם לא נוכל לראות כרעננים ומלא חיות וחדשניים, לא משנה אם היו כאלה בתקופתם. בכל מקרה, "מותו של היריב" היא גם יצירה "חשובה". היא מתארת את אותה תקופה, אבל כאן, בניגוד ל"קומדיה בסולם מינורי", נעשה ניסיון ספרותי מתוחכם יותר להתרומם מעבר לדברים הבנאליים אך נוקבים, ולייצר טקסט, שמלבד התיאור האותנטי-ריאליסטי של התקופה, מנסה להציב את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר.
"מותו של יריב" מספר על בחור יהודי צעיר וכמעט נטול יומרות, שהמציאות הנאציונל-סוציאליסטית הולכת וסוגרת עליו מכל הכיוונים. החיים שלו מתחילים להיסדק. תחילה אלו הוריו שנלקחים ממנו, אחר כך מגיע מפגש עם בחורה גרמנייה ואחיה וחבריו - ובתווך - דמויות יהודיות כמו חברו וולף, שמנסות לצרף אותו לתוך האחווה היהודית חסרת התוחלת. וכל העת, מהרגע בו הוא מתבגר, מלווה אותו צלו, ואחר כך נוכחותו הגשמית והמנטלית של אדולף היטלר. זה בעצם הסיפור האמיתי, הרגע בו אביו נוטע בו את האידיאה של האויב, ומה הוא עובר איתה לאורך כל התקופה.
טקטיקה של חיידק תרבותי
מה שבאמת מעניין ברומן הוא מה שקורה בתוך נפשו של המספר, כתרגיל פסיכולוגיסטי מעניין.
קיילסון מתאר מציאות מוכרת ולא משיים אותה. כיום, אפשר לראות בזה טקטיקה מעט פשטנית, אבל חייבים לשמור על הגינות נוכח התקופה בה נכתב הספר, ולשבח את מחברו גם על מבנה לא שגרתי - מעין פרוזה שהיא מסה אוטוביוגרפית. העלילה בה חמקמקה, נקודת המוצא שלה היא "יומנית", אבל כל רגע היא מתנהגת כמו פרוזה, ומודבק לה גם סיפור מסגרת, אפילוג ופרולוג המכתרים את כתב היד.
על פניו, התובנות המופקות מהסיטואציה הספרותית לא מחדשות או מרטיטות: השנאה היא משהו שמתלקח בנו ללא כל קשר לנמען, והיא זו שמגדירה אותנו כבני אדם, בדיוק כמו האהבה - ואף יותר ממנה. השנאה היא איזשהו צורך פנימי, חיידק תרבותי שעובר באוויר ואין לו שום טיפול תרופתי. הוא יכול להיות בעל שם, או בעל גוף, אבל זה לא באמת משנה.
"מותו של היריב" מספק גם כמה סצנות חזקות ובלתי נשכחות. אחת מהן מתרחשת בעמוד 118 בו המספר נוכח בעצרת של אדולף היטלר, ומתאר אותו לא מתוך סערת רגשות או חרדה קיומית, אלא דווקא מתוך ניתוח לוגי-רטורי: האופן בו הנואם ממציא לו יריב רטורי, ואיך באמצעות אותו יריב - שלא קיים כלל באולם - הוא בונה את טקטיקת הנאום המבריקה שלו. איך באמצעות יריב, שאולי כלל לא קיים במציאות, הוא כובש את רוב אירופה. סצנה מצמררת נוספת היא תיאור של אחד הבריונים הגרמניים את האופן בו הוא וחבריו חיללו והחריבו בית קברות יהודי.
זה לא רק הסיפור ופרטי הפרטים, אלא האוטוסוגסטיה הנלווית לפרעות, האופן בו המצפון מתפקד ולא מתפקד נוכח הנסיבות, ובמילים אחרות - הדרך הנלוזה והכה טבעית בה האדם לומד להיות זיקית אלסטית, ולסדר מחדש את המציאות, ההיסטוריה, הגנטיקה ובעצם כל דבר - כדי שתתאים לו לנסיבות ותצדיק את מעשיו הנוראיים. מעין תכונה אנושית שממשיכה להיות דומיננטית כמעט בכל מקום ובכל זמן.
"מותו של היריב" הוא בעצם ספר על השנאה, הנבערות והעדריות האנושית. קיילסון
מנסה להתחקות אחר המכניקה האנושית, כמו שען שמנסה לפרק שעון כדי לבדוק מה עובד בו, או יותר נכון, מה לא עובד בו כיאות. אבל שלא כמו בשעון, ברגע שמוצאים את הקפיץ הדפוק, אי אפשר להחליפו באחר.
בלב לבו של הספר, שותל המחבר את המשל האכזר והפשוט על האיילים והזאבים: לקחו להקת איילים ממקומם הטבעי, הציבו אותם במקום אחר. סיפקו להם כל מה שהיה להם במקום הקודם מבחינת תנאים ומזון ואקלים, אבל לאט לאט הם דעכו ומתו. הביאו חוקר מיוחד כדי שיתחקה אחר הסיבה, והוא מצא שהם מתו מכיוון שלא היו זאבים שירדפו אחריהם. הזאבים הם כמובן הנאצים. האיילים הם היהודים. לא קשה להבין זאת. האם האיילים צריכים זאבים כדי להגדיר את עצמם וכדי לשרוד? זו שאלה שאין עליה תשובה חד-משמעית, אך האם הזאבים צריכים איילים כדי לשרוד? את זה המשל לא מספר, אלא המחבר עושה זאת בעצמו. ברור שהזאבים צריכים איילים כדי להגדיר את עצמם וכדי לשרוד, ואם אלו לא היו איילים, היו אלו חיות אחרות. כל מה שיהיה בנמצא. כל מה שהוא לא זאבים.
"מותו של היריב", מאת האנס קיילסון. מגרמנית: ארז וולק. הוצאת כתר. 265 עמ'.
