געגועים לנחל: המים החומים של נחל חדרה

אחד מידידיי הוא בן למשפחה של ותיקי חדרה. אבא שלו, שמזמן אינו בין החיים, סיפר לו שכשהוא היה צעיר היו החבר'ה יורדים בימי שישי אחר הצהריים לנחל חדרה ומתרחצים בו, שילוב של היגיינה עם בילוי. באותם ימים שימש הנחל גם לשיט בסירות, לספורטאים, ולזוגות רומנטיים.

אבל זה לא שנחל חדרה היה מקור בריאות ואושר מאז ומעולם. הנחל שמנקז את צפון-מערב השומרון היה עד קום המדינה נחל איתן שניזון במשך כל השנה מכמה מעיינות, בהם אחד שנבע ליד באקה אל-גרביה, ואחר בעין ארובות שעל יד קיבוץ ברקאי ובאזור החוף, והוא ניזון ממי תהום גבוהים שאפיינו את אזור הביצות.

עוד טיולים בנחלים משוקמים בערוץ התיירות:

• נחל שורק: אכזב, איתן - העיקר לא מזוהם
• נחל קטלב: טיול בנחל אכזב שלא מאכזב
• ואדי קלט בסכנת זיהום; אז יצאנו לתת צילום
  

ההערכות הן שהנחל הוליך כשלושה מיליוני מ"ק מים בשנה. כמות מים משמעותית, ופירושה זרימה נאה בתחילת הדרך, ועל כן לוותה בצמחייה ירוקה ועשירה, ומכאן גם השם של הנחל שנגזר משמו הערבי, נחל חודרה - הנחל הירוק.

כמות המים הזאת אפשרה פיתוח של חקלאות לאורך הנחל; החקלאים היו שואבים את המים ישירות מהנחל ומשקים בהם את השדות. אבל ארכה לו לנחל חדרה הדרך, ובאזור מישור החוף ירדה מהירות הזרימה, וכמו נחלי חוף אחרים הוא התקשה לפרוץ את דרכו לים ולעבור את רכסי הכורכר. לעתים קרובות נסתם שפך הנחל בחול, ועל כן נוצרו במקום ביצות, שהן ביצות חדרה המפורסמות.

יוסל'ה על רקע ארובות של תחנת הכוח(צילום: ד"ר רחלי עינב)

הצרות של הנחל

קדמונים ישבו כאן כבר לפני אלפי שנים, ועדויות לכך נמצאו באתרים פרהיסטוריים המצויים באזור. בשנת תר"ן (1890) קנו היהודים את שטחי הביצות והקימו כאן מושבה שלימים הפכה לעיר. המתיישבים לחמו בביצות שהיו

מוקד למחלת הקדחת, והשקיעו עמל רב בייבושן ובביעור המחלה. יער חדרה ניטע בביצות ששרידיהן הוכרזו כשמורות טבע (שמורת זיתא ובריכת יער). כיום, באדיבות הדחפורים, פתוחה דרכו של הנחל אל הים.

אבל כאן לא תמו התלאות של נחל חדרה; בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ועם התפתחות התעשייה באזור, החלו להזרים שפכים לנחל, בעיקר מפעלי נייר חדרה ומפעלי גרנות, אך גם אחרים.

איכות המים ירדה עד שלא ניתן יותר להשתמש בהם לחקלאות. החקלאים, שהפסיקו לשאוב את מימי הנחל, שאבו מים ישירות מהמעיינות. הצחנה שהפיץ הנחל הייתה בלתי נסבלת, ובני אדם רחקו ממנו, לא טיילו ולא בילו על גדות הנחל. ועל אף שרשות נחל חדרה הוקמה כבר בשנת 1961, חלפו כמעט 50 שנה עד שהחלו בשיקומו.

בשנות ה-70 של המאה ה-20 דובר על הקמה של תחנת כוח באמצע הדרך בין תל אביב לחיפה. ההצעה הראשונה הייתה להקים את התחנה במוצא של נחל תנינים, ואני זכיתי להשתתף באחת ההפגנות שהובילה החברה להגנת הטבע נגד התכנית.

התחנה הועברה לנחל חדרה, שהיה מעופש ומסריח אך כפשרה הוגנת באותם ימים. באזור בנו מרכז תשתיות לאומי, תחנת כוח, ולימים גם מתקן התפלה. קל לצאת נגד המתקנים האלו ופגיעתם בנוף, במיוחד לאחר שהתקלחנו במים חמים והדלקנו את המחשב הניזון מחשמל...

חב' החשמל היא מקור הזיהום אבל גם משקמת. פארק נחל חדרה(צילום: יוסי וולפסון)

צריך רק קצת מים באיכות טובה, זה הכל

תחנת הכוח מאור דוד הוקמה בשנת 1982, ומאז הוקמו באזור יחידות נוספות, ולאחרונה היא הוסבה גם לשימוש בגז טבעי. חלק מההסכם להקים את תחנת הכוח על שפת הנחל כלל התחייבות של חברת חשמל לפעול לשיקומו.

באותם ימים לא חשבו שהאפשרות לנקות את הנחל ולהחזיר אותו לתפקודו כמקור מים טבעי ונקי היא מציאותית. כיום, וגם בזכות מי ההתפלה, נראית החזרת הנחלים למצבם הטבעי סבירה ומחויבת המציאות.

שיקום בתי גידול טבעיים רבים הוא פעולה ממושכת של עשרות ולעתים מאות שנים. לא כך נחלים, מכיוון שהתנאים של חוסר הוודאות והשתנות גורמי הסביבה הם חלק מהטבע שלהם, בעלי החיים והצמחים מותאמים אבולוציונית לשינויים מהירים ולתפיסת הזדמנויות. צריך רק להקציב מהשפע שלנו קצת מים באיכות טובה לנחלים; הצמחייה ובעלי החיים יבואו לבד...

דייג על גדת הנחל בצל עצי איקליפטוס(צילום: יוסי וולפסון)

תכנית השיקום פארק נחל חדרה התייחסה לכקילומטר וחצי המערביים של שפך הנחל. לתכנית חברו עיריית חדרה, החברה להגנת הטבע, קק"ל וכמובן חברת החשמל שסיפקה את המשאבים.

נבנה סכר שאסף את מי הנחל המזוהמים לצינור, שאב אותם והוביל אותם אל מעל המוצא של מי הקירור של תחנת הכוח, שם הם שוחררו לתוך הזרם העז ונמהלו במים החמים (כיום הם מובלים לצינור שעל יד המוצא הימי).

במקומם הוזרמו לנחל מי ים. במקביל נעשה פיתוח על הגדות, נסללה טיילת, הוקמו ספסלים ונבנו מפלים ומזרקות של מי ים. על הביצוע הופקדה קק"ל.

כל הנחלים הולכים לים? מי הים מוזרמים לנחל(צילום: יוסי וולפסון)

זורם בכיוון הרצוי

איכות המים בקטע האחרון של הנחל השתפרה מאוד, אבל לא הייתה מלאה. במצב של עודפי זרימה וזרימות שיטפוניות (כמתוכנן) עברו המים את הסכר וזרמו לים, נושאים אתם את המים המזוהמים ואת הטין שנאגר בתחתית הנחל, מנקים אותו ומלכלכים את הים.

התקווה של הנחל היא כמובן שתיפסק הזרמת השפכים אליו, וזה אכן נעשה בשלבים. כיום, הזרמת שפכים אל הנחל אסורה, והוא ניזון במי בריכות דגים, במי קולחין (מילה יפה למי ביוב מטוהרים) וגם בעודפי ניקוז מהשדות החקלאיים. עוד כברת דרך לפנינו לשיקום מלא של הנחל, אבל בהחלט אפשר לומר שהוא זורם בכיוון הרצוי.

פארק נחל חדרה מעוצב, עם מזרקה ומפל(צילום: יוסי וולפסון)

קיאקים בנחל

כבר לפני אלפי שנים נבנו יישובים על גדות הנחל. הדייגים והסוחרים היו חודרים מהים בסירות מפרש ומשוטים אל תוך הנחל, ושם חנו ופגשו את התושבים ופירקו סחורות. הנחלים היו מעין נמל טבעי.

גם אנחנו בחרנו לחדור לנחל חדרה דרך הים. יצאנו עם הקיאקים מבסיס הבית - מועדון אופטימיסט בשדות ים, וחתרנו דרומה לעבר תחנת הכוח. הרוח הייתה דרום-מזרחית, וקיווינו שהיא תעזור לנו בסוף המסלול לחזור הביתה.

מוצא הנחל מרוחק מחוף שדות ים מהלך כשלושה ק"מ, ובדרך עברנו את שובר הגלים של נמל תחנת הכוח ובריכת ההשקטה. לא נכנסנו פנימה, כיוון שזהו שטח פרטי שסגור לציבור. נזהרנו, גם מפני שמדי פעם נחפזות לצאת משם או להיכנס גוררות וסירות אחרות. אפשרות נוספת היא להגיע בחתירה מכיוון חוף גבעת אולגה, ואכן הנחל הוא נקודת מפגש מעניינת לחותרים משני הכיוונים.

הנק' המזרחית ביותר שניתן להגיע אליה - הסכר שאוסף את המים(צילום: יוסי וולפסון)

מקום שבהחלט מתאים לצלם בו סרטי אימה

עברנו גם מתחת למזח הפחם, בין העמודים שנראים גדולים וחזקים יותר כשמתקרבים אליהם. זה מקום שבהחלט מתאים לצלם בו סרטי אימה... מדרום למזח מצוי המוצא הימי של ארבע היחידות של תחנת הכוח.

המים שם חמים יותר, ולרוב יש גם קצף על פניהם. הקצף נוצר מחלבון מסוים שנמצא במים, שאולי אינו מזיק לים אבל הוא בהחלט לא נעים. המים מכילים גם את התמלחות של מתקן ההתפלה, וכמובן את המים שנאספו מנחל חדרה בתחילת הפארק. כמה מאות מטרים של מים חמים ולא טבעיים, אבל מאחר שלא היינו בטוחים את מי להאשים - המשכנו עוד קצת דרומה אל שפך הנחל.

הפוגה על גדות הנחל באתר השפך(צילום: יוסי וולפסון)

לעתים קרובות שפכי נחלים נחסמים על ידי חוליות. הגלים שמגמתם לחוף נושאים אתם לכיוון הנחל חול וטין. לעתים קרובות "מחזירים" לנחל את מה שהוא פלט... שפכי נחלים הם תמיד מקומות מרתקים מבחינה ביולוגית, כיוון שהם נקודת החיבור שבין שני בתי גידול אקווטיים; אחד מלוח ואחד מתוק.

יש בעלי חיים שמותאמים למים המתוקים, ויש למים המלוחים, ויש כאלו שיודעים לעבור בין שני בתי הגידול וליהנות משני העולמות. כאלו הם, למשל, הצלופחים ודגי הבורי (דגי הקיפון), שהצעירים מביניהם מתרכזים בשפכי נחלים ומשם אוספים אותם בגריפה לבריכות הדגים.

מוצא הנחל והקיאקים בדרך חזרה לים הפתוח(צילום: יוסי וולפסון)

ים של טבע

אחרי שהצלחתנו לעבור את השפך, שם המים לא עמוקים אבל מאפשרים חתירה נוחה גם לקיאקים עם הגה, הגענו לגדה הדרומית של הנחל, שהיא מפותחת יותר. הוקמה שם טיילת, ועליה עומדים הדייגים, ושם גם עובר שביל ישראל.

הגדה הצפונית נושקת לתחנת הכוח, ועל סוללה שבנויה בעיקר מאפר פחם יש נטיעות והתפתחות של צמחייה טבעית. עופות המים מעדיפים כמובן את הגדה הזאת. החתירה בקיאקים אינה מאיימת עליהם, ואפשר להתקדם ולהתקרב בלי שהסיקסקים יתחילו לצרוח ויבריחו את כולם.

נמצאים כאן עופות שונים: ביצניות, חופיות, אנפות (גם אנפה אפורה), ברכיות, אגמיות, סופיות וקורמורנים. לקורמורנים יש מושבת קינון גדולה ביער האיקליפטוסים על יד המשאבות, ואפשר לראות אותם "יוצאים לעבודה" בבוקר, בלהקות דמויות ראש חץ שעפות לכיוון הים, וחוזרים הביתה אחר הצהריים.

קורמורנים לנים על איקליפטוסי שבגדות הנחל ויוצאים לדוג בים (צילום: ד"ר רחלי עינב)

מדי פעם יוצאים פרטים - שתפסו יזמה ומסיבה כל שהיא לא עזבו עם כל הלהקה - לדיג במימי הנחל. אפשר בקלות רבה לחתור במעלה הנחל עד לסכר. הדרך חזרה, במורד הנחל, כמו תמיד קלה ומהירה יותר, וצריך רק להיזהר מגלי החוף שחודרים לנחל בסוף הדרך כדי שלא להתהפך.

האווירה האופטימית בנחל גרמה לנו לקוות שברבות הימים יכיל כולו מים נקיים, ונוכל להמשיך ולעלות למעלה בחתירה מאומצת.

הדרך חזרה קלה מאוד, וכמעט ולא צריך לחתור(צילום: יוסי וולפסון)

הכתבה פורסמה בירחון "טבע הדברים "

מתנה לגולשי ynet: מנוי ל-4 חודשים ב-29 שקלים לחודש (במקום 39)