אש התמיד: אלה מדליקי המשואות ביום השואה

תחת הכותרת "התקוממות ומרי בשואה", ובסימן 70 שנה למרד גטו ורשה, ייפתחו ביום ראשון בערב אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעצרת מרכזית בכיכר גטו ורשה, במוזיאון יד ושם. שישה ניצולים, אחד על כל מיליון נספים, ידליקו משואות לזכר בני האדם שלא שרדו את הנאצים.

סימה הוכמן (בשם בעלה פרץ, שנפטר לפני כמה ימים) 

פרץ הוכמן ז"ל נולד ב-1927 בוורשה בשם פאוול, רביעי במשפחה של שמונה אחים. עם הקמת גטו ורשה נותרו האחים הגדולים מחוצה לו, וההורים, פרץ ואחיו הקטן זנק, הוכנסו פנימה. כשהחריף המצב, התחזו פרץ וזנק לפולנים והתפרנסו משירה ברחובות וממכירת סיגריות ועיתונים, תוך שהם מבריחים לגטו מזון ובגדים להוריהם.

פרץ הוכמן ז"ל. נפטר בשבוע שעבר(צילום: ישראל הדרי)

האב בנימין מת מרעב בגטו, והאֵם מרים נורתה למוות בקיץ 1942, במהלך אקציה. את הסיגריות והעיתונים מכרו פרץ וזנק בעיקר עם חבורת ילדים יהודים בכיכר שלושת הצלבים בעיר. רוב לקוחותיהם היו גרמנים, בהם אנשי אס-אס. סיפורו של פרץ הונצח בספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים".

כתבות נוספות ב-ynet לקראת יום השואה

אתם כותבים לניצולים: בני נוער משתפים

ניצלה בזכות אמו של גנץ: "חלמה על בן רמטכ"ל"

מצעד למען הניצולים: "לא נשכח את אלה שחיים"

ערב המרד הפולני בוורשה הצטרפו פרץ וזנק למחתרת הפולנית. "ההתנדבות למרד הפולני הייתה מבחינתי ומבחינת אחי הדרך להתנקם בגרמנים", סיפר על אותה תקופה. "בכל פעם שהיה צריך מתנדב לבצע משימה מורכבת – התנדבתי. המפקדים הציגו אותי כדוגמה לחייל מסור. כל מה שרציתי היה לפגוע בגרמנים, להתנקם בהם. החיים שלי לא היו חשובים לי. במובן מסוים, משהו בי כבר היה מת, ולכן לא פחדתי מהמוות".

בתקופת הגטו. סיפק אוכל לשוהים (צילום: באדיבות יד ושם)

לאחר המלחמה, זכה פרץ בעיטורי גבורה רבים, מהגבוהים שבצבא פולין. הוא עלה ארצה עם תנועת הבריחה ביולי 1946, לחם במלחמת העצמאות בשורות הפלמ"ח ונפצע בקרבות. כאן נישא לסימה והשניים הביאו לעולם שלושה בנים ושישה נכדים ונכדות. בשבוע שעבר הלך לעולמו, ואת מקומו בטקס תמלא אשתו.

אוטו דב פרסבורגר: מראשוני היהודים באושוויץ  

אוטו דב פרסבורגר נולד בשנת 1923 בטרנבה, בצ'כוסלובקיה. באפריל 1942 גורשו הוא, אביו ואחיו הגדול יוליוס לאושוויץ. אחיו לאצי גורש למיידנק ונרצח, אמו וסבתו נרצחו אף הן. אוטו ומשפחתו היו מראשוני היהודים שהגיעו לאושוויץ, ומספר האסיר, 29045, קועקע על חזהו. אביו נספה לאחר שלושה שבועות במחנה.

אוטו ויוליוס היו עדים לניסיונות הראשונים של הגרמנים בהמתה בגז. ליד צריף הניסויים היה בור שאוטו השתתף בחפירתו, ואליו הושלכו הקורבנות שבהם בוצעו הניסויים – החיים והמתים גם יחד. לאחר זמן מה הצטוו אוטו והאסירים להבעיר מדורה ולשאת אליה את הגופות. לאחר חודש וחצי ראה אוטו את אחיו הגדול יוליוס באחת הסלקציות. הוא נופף לו לשלום ולא ראה אותו שוב לעולם.

פרסבורגור. שקל בסיום המלחמה 30 קילו(צילום: ישראל הדרי, באדיבות יד ושם)

אוטו הסתייע בגרמנית שבפיו כדי לצאת בשלום מההיתקלויות עם אנשי האס-אס. הוא הועבר לאושוויץ-בירקנאו, שם השתתף בבניית ביתני האסירים והקרמטוריום והיה עד להמתות בגז. ביולי 1942 הגיע אחיו של אוטו, אלדר, עם אשתו ובתם במשלוח מצ'כוסלובקיה, אך האח לא זיהה את אוטו בשל רזונו. רק כששר לו אוטו שיר שאמם הייתה שרה להם בילדותם, השתכנע אלדר. לאחר ימים מעטים נרצחו האח ומשפחתו בידי שומרי האס-אס.

ב-18 בינואר 1945, עם פינוי מחנה אושוויץ, הועלה אוטו עם אסירים פולנים על רכבת ונשלח לכיוון אוסטריה. הוא קפץ מהרכבת הנוסעת בשטח צ'כיה וניצל כשהעמיד פני מת. אוטו קיבל מקלט בביתם של זוג איכרים צ'כים, שם שהה עד תום המלחמה. עם השחרור שקל אוטו פחות מ-30 קילו.

ב-1947 העפיל אוטו לארץ ישראל באנייה "תאודור הרצל". הוא התגייס להגנה ולחם במלחמת העצמאות. בישראל נישא לברכה, לזוג שני בנים וחמישה נכדים.

דינה אוסטרובר: היחידה מבני משפחתה ששרדה 

דינה אוסטרובר נולדה ב-1923 בסטרי שבאוקראינה בשם דוניה פיקהולץ. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את האזור והיהודים רוכזו בגטו. שלושה חודשים אחר כך נרצחו ביער הסמוך כ-1,000 יהודים תושבי העיר.

בתחילת 1942 הועברו דוניה ומשפחתה לגטו. בספטמבר 1942 גורשו כ-5,000 מיהודי הגטו למחנה ההשמדה בלז'ץ. באקציה השנייה, באוקטובר 1942, גילו הגרמנים את מחבוא המשפחה, ובני המשפחה הועלו לרכבות משא לבהמות. במהלך הנסיעה אמר אביה של דוניה: "קפצי, ילדה שלי, אולי בזכותך יישאר זכר כלשהו ממשפחתנו". דוניה קפצה מהרכבת הנוסעת ובנפילה איבדה את הכרתה. למזלה נפלה מאחורי שיח, ואיש לא הבחין בה. היא שבה לגטו בנפש שבורה ועברה לגור עם דודתה ודודהּ.

אוסטרובר. קפצה מהרכבת וניצלה(צילום: ישראל הדרי, באדיבות יד ושם)

דוד שלה השיג לה תעודת לידה אוקראינית מזויפת, ומכיוון שדיברה אוקראינית היטב, הצליחה לצאת מהגטו בבגדים אוקראיניים והתקבלה לעבודה כפועלת משק בפונדק ששימש את הקצינים הגרמנים ליד העיירה בולחוב, לא הרחק מסטרי. בהמשך הגיעה למקום עובדת ויחד איתה, בעליית גג נמוכה מגובה אדם מעל השירותים שהגרמנים השתמשו בהם, הסתירו השתיים את הזוג היהודי ריינהרץ במשך 13 חודשים. "הרגשת הפחד הזאת – זה היה כמו מוות מדי יום ביומו", היא מספרת.

לאחר ששבה לסטרי וגילתה שאיש מבני משפחתה לא שרד, ביקשה דוניה לעלות לארץ ישראל. היא חייתה שנה במחנה עקורים בגרמניה, שנה באיטליה ושמונה חודשים במחנה מעצר בקפריסין, שם פגשה את יוסף אוסטרובר והשנים נישאו. ב-1949, עם עלייתה לישראל, חזרה דוניה לשם הולדתה העברי דינה. לדינה וליוסף ז"ל שני בנים ושני נכדים.

אליעזר אייזנשמיט: שרד את מרד הזונדרקומנדו

אליעזר אייזנשמיט נולד בשנת 1920 בלונה, בלרוס. בדצמבר 1942 גורשו תושבי העיר היהודים ובהם אליעזר וכל בני משפחתו לאושוויץ. לאחר סלקציה נרצחו כל בני המשפחה, חוץ מאליעזר ואחיו אברהם, שנספה כעבור חמישה שבועות. אליעזר צורף לאחת מקבוצות ה'זונדרקומנדו' והובל עם קבוצתו לתאי הגזים תוך שהוא מוכה באלות. כשנפתחו דלתות תאי הגזים, ראה אליעזר צעירה ערומה, כפופה ומתה. אליעזר ואנשי צוותו הוכו בהלם אך מחמת המכות התעשתו והחלו להרים גופה אחר גופה, להשליך את הגופות על קרוניות ולהוביל את הגופות לבורות שרפה.

אייזנשמיט. נמלט משיירת המוות(צילום: ישראל הדרי, באדיבות יד ושם)

הקאפו של הקבוצה סייע לאליעזר לקבל את תפקיד החשמלאי בקרמטוריום מספר חמש. בחדרו של אליעזר הרכיבו אנשי הזונדרקומנדו רימוני יד מקופסאות שימורי בשר, הכניסו לתוכן אבקת שרפה, וכך התכוננו למרד. עם בוא הטרנספורטים מהונגריה שייפו אנשי הזונדרקומנדו את סכיני "שבת קודש" שמצאו בחפציהם של יהודי הונגריה והפכום לכלי נשק.

באוקטובר 1944 פרץ מרד הזונדרקומנדו וכמעט כל משתתפיו נהרגו. הגרמנים החלו לחקור את אנשי הזונדרקומנדו שנותרו בחיים, ובהם אליעזר. אף שהיה בסוד העניינים ושותף להכנות, לא אמר דבר, אך שערו הלבין בן לילה. ב-18 בינואר 1945 הוצא אליעזר מאושוויץ בצעדת המוות שיצאה לכיוון גרמניה. הוא נמלט מהשיירה עוד לפני שעזבה את שטח פולין, אך נורה ונפצע ברגלו. הוא הסווה את עקבות דמו בשלג והתחבא בשדות. בספטמבר 1945 נשא אליעזר לאישה את יהודית, ניצולת שואה אף היא, והשניים עלו לישראל.

לאליעזר וליהודית ז"ל נולדו שני ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים.

מרים ליפטשר: הפכה לעקרה בגלל ד"ר מנגלה

מרים ליפטשר נולדה ב-1922 בקראקוב שבפולין, תחת השם מניה וגמן. עם הכיבוש הגרמני עברה המשפחה לעיירה פרושוביצה. מרים ואחיה יוסף התחזו לארים. אביהם רכש מזון מאיכרים, והם נסעו ברכבת לקראקוב והבריחו את המזון לגטו. יום אחד הסגיר מכר פולני את מרים לקצין גרמני, והיא נלקחה לבית סוהר. מאז אותו יום לא ראתה מרים את משפחתה. ברכבת בדרכה לבית הסוהר דחפה מרים את המכר המלשין והפילה אותו מהרכבת.

במאי 1942 גורשה מרים לאושוויץ. היא החליטה להשיב מלחמה באמצעות סיוע לאסירות. בסוף 1943 הגיעו לאושוויץ רבות מחברותיה בתנועת הנוער בקראקוב, כשהן חולות בדיזנטריה. מרים השיגה אורז מהאסירות היוגוסלביות, בישלה אותו ונתנה לחברותיה, וחלקן הצליחו להשתקם והשתלבו בעבודה באושוויץ.

ליפשטר. כל משפחתה נספתה(צילום: ישראל הדרי, באדיבות יד ושם)

באביב 1944 הועברה מרים לצריף הניסויים של ד"ר מנגלה, שבעקבותיהם הפכה לעקרה. בינואר 1945 הוצאה מרים בצעדת המוות לברגן-בלזן, שם שוחררה באפריל 1945, ואז גילתה שכל משפחתה הקרובה נספתה. היא הגיעה לחווה חקלאית בגרמניה שפעל בה "קיבוץ בוכנוולד", ושם הכירה את רודי ליפטשר, ניצול שואה אף הוא. בשנת 1947 עלו בני הזוג לישראל וב-1963 אימצו ילדה.

כשהייתה הילדה בת ארבע, נפטר רודי והותיר את מרים לגדל את בתם לבדה. ב-2006 קיבלה מרים את אות "יקיר העיר נתניה" על התנדבותה רבת השנים, וב-2012 קיבלה בכנסת תעודת הוקרה לאזרחים ותיקים מתנדבים. למרים בת ושלושה נכדים.

ברוך קופולד: לחם בפרטיזנים של טוביה ביילסקי 

ברוך קופולד נולד ב-1923 באיווייה שבבלרוס, שני מתוך חמישה ילדים. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את העיר וברוך נשלח לעבודת פרך.  

עד מאי 1942 נרצחו בירי רוב יהודי העיירה. ברוך אולץ להשתתף בכיסוי קבר ההמונים וגורש עם משפחתו לגטו לידה. אביו אמר לו, "אתה חייב לנסות לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. אתה היחיד שיוכל לעמוד במשימה הזאת". ברוך ושבעה מחבריו חתכו את גדרות הגטו, חצו בשחייה את הנהר הקפוא למחצה וברחו ליערות. החבורה נתקלה בפרטיזנים, אך הם סירבו לקבלם ללא נשק.

קופולד. גויס גם חהגנה(צילום: ישראל הדרי, באדיבות יד ושם)

בהמשך התקבלו לגדוד הפרטיזנים של טוביה ביילסקי, עברו אימונים והשיגו נשק. הם טמנו חומרי נפץ מתחת למסילות ברזל, הורידו רכבות רבות מהמסילה ושיבשו את תנועת הגרמנים באזור. בערבים היו שרים שירי פרטיזנים ושירים ביידיש ובעברית על ארץ ישראל. ברוך היה אחד הזמרים בפלוגה, ועד היום הוא ממשיך לשיר את השירים ולשמרם.

כששחרר הצבא האדום את האזור, שב ברוך לאיווייה אך גילה שהוריו, אחיו יצחק וכל אחיותיו – ברכה, ביילה וחוה – נרצחו

 במיידנק. הוא ניסה להגיע לרומניה כדי לעלות לארץ ישראל אך נעצר והועבר למחנה עבודה סובייטי. חבר סייע לו להימלט, ובתום המלחמה שב לפולין והצטרף לקבוצת הכשרה לעלייה. הוא הוביל יהודים ברגל דרך צ'כיה, אוסטריה והרי האלפים לאיטליה. הקבוצה עלתה לאניית המעפילים "דב הוז", ובמאי 1946 הגיע ברוך לארץ ישראל.

עם פרוץ מלחמת העצמאות גויס להגנה ולחם בחטיבת כרמלי. בתקופת מלחמת העצמאות הכיר ברוך את אשתו לאה, ניצולת אושוויץ. הוא עבד בבנק לאומי בתפקיד מנהל בכיר עד צאתו לגמלאות. לברוך וללאה שלוש בנות, שמונה נכדים ושבעה נינים.