התבשרת שיש לך סרטן: איך מתמודדים עם זה?
פרופ' לאה ביידר, פסיכו-אונקולוגית, טיפלה עד היום באלפי חולי סרטן, כולל באחותה שנפטרה מהמחלה. היא מספרת על המקצוע שבמסגרתו היא מנסה להקל על הבשורה המרה, ומנסה להסביר איך מתמודדים עם החיים אחרי שמתבשרים על מחלת הסרטן
האבחנה "יש לך סרטן" היא בשורה שמזעזעת את אמות הסיפים של כל אדם. לא משנה אם את בת 30 שגילו לה גידול קטנטן בשד עם סיכויי ריפוי של יותר מ-99% או אם אתה קשיש בן 90 שחי חיים מלאים ומספקים ואבחנו אצלו סרטן מעי גרורתי מפושט עם סיכויי החלמה קטנים יותר. המטופלים תמיד מתארים את הרגעים הראשונים, ככאלו שמלווים בתחושות נוקבות של הלם ותדהמה.
עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet
אחד המקצועות החדשים שנועדו לעזור למי שאובחן עם סרטן הוא "פסיכו-אונקולוגיה": זה בדיוק כמו שזה נשמע - שילוב של פסיכולוגיה, עם התמחות במחלות סרטן (אונקולוגיה). בארה"ב, במקומות מסוימים, המקצוע הזה כבר נכנס כל כך עמוק אל העולם הרפואי, עד כדי כך שלרופא אסור לבשר לחולה לבדו על אבחנה של סרטן – והוא חייב לעשות זאת בנוכחות פסיכו-אונקולוג.
עוד על התמודדות עם סרטן
- חלית בסרטן השד? 11 החלטות קשות שצריך לקבל
בישראל התחום עדיין לא הגיע לרמת התפתחות כזו, והבשורה ניחתת על החולה בקליניקה של הרופא – בדרך כלל בלי שלרופא יהיו מספיק כלים פסיכולוגיים כדי לעזור למטופל להתמודד עם החדשות הנוראיות שהוא הנחית עליו. לא משנה מה סוג הסרטן (מדובר ביותר מ-200 מחלות, שונות מאוד אחת מהשנייה) ועד כמה הפרוגנוזה (התחזית להתפתחות המחלה) טובה ואופטימית – האבחון כמעט תמיד נשמע באוזני המטופל כגזר דין מוות.
כמי שטיפלה באלפי חולי סרטן ביותר מ-30 שנות קריירה בתחום, אני יכולה לספר שהתחושה היא לא שהשמים נופלים עלייך – אלא שהאדמה פוערת את פיה, ואתה שוקע לתוך חול שחור וטובעני. אם הדימוי הזה לא לגמרי מובן לכם עד הסוף – מצוין. אני מאחלת לכם שלעולם לא תבינו אותו.
התחושה הנוראית הזאת, שמלווה בחרדה גדולה, מביאה איתה שאלות נוספות: איך אפשר לצאת מכאן? אפשר, בכלל, לצאת מכאן? איפה האור? האם אני אותו בן אדם שהייתי עד עכשיו? הרופאים, עם כל הידע וכל החמלה, לא יכולים לענות על כך. אין להם את הזמן, הרצון והכלים לכך, והמשימה של המטופל היא להתחיל להתארגן באופן נפשי עם מחלת הסרטן בתוך החיים שלו.
למה דווקא אני?
הדבר הראשון שכל חולה שואל את עצמו זה "למה אני?!". לא משנה בן כמה הוא, מה הרקע שלו ומהי התנהגותו ומעשיו. וכן, זה נכון גם למישהו בן 80, שעישן כל חייו 3 קופסאות סיגריות ליום, ולקה בסרטן ריאות שנובע מעישון: הרי לא כל מי שמעשן מסיים את חייו עם סרטן ריאות – אז למה דווקא הוא??
כיום, בחלק לא מבוטל מסוגי הסרטן, אנחנו מבינים היטב את הגנטיקה ואת הביולוגיה, את הפיסיולוגיה ואת הפתולוגיה, את הפרמקולוגיה ואת הציטולוגיה. ואלו דברים שגם אפשר להסביר, יחסית בקלות, לחולים. אבל את המטופלים מעניינות שאלות אחרות בתכלית: מה עשיתי? מדוע זה קרה לי? למה זה מגיע לי? ואלו שאלות שהרבה יותר קשה לענות עליהן.
מה שאני ופסיכו-אונקולוגים אחרים עושים בטיפול זה לא "עזרה" ו"תמיכה" (זה גם חשוב – אבל זאת לא ליבת המקצוע שלי) – אלא מתן כלים נפשיים ומעשיים, תפורים אישית לכל מטופל. הייתי שמחה לתת כאן איזה "מתכון להתמודדות עם סרטן" או "טיפים למחלה ממארת קלה יותר".
לצערי, אי אפשר לתת משהו כללי אחד שמתאים לכולם, וזאת משום שכל אחד הוא מיוחד, ולכל אחד יש מנגנונים נפשיים ורגשיים שונים – ודברים אחרים שמתאימים לו, וחשוב לבחור אותם בתבונה ובקפידה.
למשל, חולה אחד יכול להיות בהכחשה טוטאלית לגבי המחלה הממארת שאובחנה אצלו – הוא לא יספר לאשתו כי יש לה בעיות לב, לא יגלה לבתו כי היא מתחתנת עוד חודש, ובכלל – מה יש לדבר על זה ולהתעסק בזה כל כך: הפרופסור אמר שהוא יוציא את הגידול בניתוח, לא צריך אחר כך כימו – סוף הסיפור.
מטופל אחר נמצא בכאלו רמות גבוהות של חרדה, שהוא הולך ל-20 רופאים שונים ורוצה להינתח כבר אתמול. למישהו שנמצא בכזאת רמת חרדה גבוהה אין טעם לתת תרגילי הרפיה, היפנוזה או דמיון מודרך – צריך לתת לו דברים מעשיים, קונקרטיים, שימקדו אותו.
למשל, לקחת נייר ועיפרון ולכתוב: עם כמה אונקולוגים נפגשת עד עכשיו? על מה כל אחד מהם המליץ? עם מי מהם הרגשת הכי בנוח ושיש לכם תקשורת טובה? ואז מייצרים שיטה לקבלת החלטות – האם נותנים משקל לדברי הנכד שהוא רופא מתמחה בארה"ב או דווקא לחבר הילדות שהוא רופא ישראלי בפנסיה.
מחלה של כל המשפחה
חרדה היא דבר מדבק, שמשפיע על כל המשפחה, וזאת הזדמנות מצוינת להגיד שסרטן היא לא מחלה של חולה בודד – אלא מחלה משפחתית, שמשפיעה על כל בני המשפחה. החרדה משותפת לכולם, והרבה פעמים כשאני פוגשת מטופלים, אני מבקשת מהם להביא את בן הזוג או אפילו את הילדים, ולדבר על ההחלטות, הפחדים, החששות וכדומה.
טיפלתי לפני כמה שנים בבחור בן 41, ספורטאי שעסק בטיפוס הרים, לקה בסרטן עצמות ונאלץ לעבור כריתה של שתי רגליו. הוא נכנס לדיכאון קשה, שלווה בריקנות גדולה ותחושת אפסות וחוסר ערך, משום שהזהות שלו כספורטאי התרסקה לחלוטין, בעיניו.
אחרי שהתחלתי לעבוד איתו על החלומות שלו – הוא גילה שאפשר לטפס על הרים גם עם הידיים בלבד, לקח את משפחתו וילדיו לטיולי טיפוס ובסוף אפילו הפך להיות מדריך נוער שנתן לחניכים שלו מוטיבציה ולימד אותם על ספורט, ועל הדרכים השונות והמגוונות שבהן ניתן לעשות אותו.
הרבה פעמים אני נתקלת במטופלים שממש נרתעים מעצם המילה "פסיכולוג": יש להם איזושהי מחלה גופנית, הרופאים יטפלו בה, וחוץ מזה שהם ממש לא "משוגעים", להיפך – הם בריאים נפשית ומאוזנים ויש להם משפחה נהדרת. פסיכו-אונקולוגיה? זה מבחינתם כישלון אישי. זה הרי משהו של חולי נפש. אבל כימותרפיה היא לא רק תרופות אנטי-סרטניות – אלא גם איך הנפש שלנו מקבלת אותה ואיך אני חושבת ומרגישה על מצבי החדש עם הסרטן.
במירוץ העכברים הקיומי שלנו, עם השגרה הדוחקת של עבודה-סידורים-ילדים-בילויים-שינה, אנחנו לא תמיד מספיקים להרהר לעומק על חיינו. קבלת האבחנה מחייבת אותנו לשקוע במחשבות, להתרכז בעצמנו, להישיר מבט אל החיים, להתחיל לעשות חשבונות על משמעותם ולעבור לחיות מתוך מודעות גדולה יותר. המודעות הזאת היא לא תמיד דבר קל.
נתקלתי בלא מעט חולי סרטן שפשוט חיו את החיים, הלכו לעבודה, עשו את כל הדברים הרגילים – ואף פעם לא סיפרו לאף אחד מיהם באמת: על החלומות שלהם, על הסודות שהם לא חלקו עם איש מעולם, אפילו על מעשי הקונדס שלהם כילדים. פתאום, כאשר יש תווית "סרטן" ויש מחלה – הם מתחילים לספר אותם.
העובדה שחלינו בסרטן – דבר שאף אחד לא מאחל לעצמו ולא בחר בו ונפל עליו כרעם ביום בהיר – היא הרבה פעמים אירוע משנה חיים (Life Changing Event), אבל כזה שיכולות להיות לו גם השפעות חיוביות ואפשר להפיק ממנו דברים מאוד משמעותיים.
למי היית מתקשר?
אחד התרגילים שלעתים אני נותנת למטופלים שלי, כדי למקד אותם (זה תרגיל שאפשר לעשות אותו גם בבית, והוא לא קל כפי שהוא נדמה) הולך ככה: אתה בדקות האחרונות לחייך. יש לך טלפון אחד שאתה יכול לעשות. למי אתה מתקשר? ומה אתה אומר לו? עכשיו, יש לך טלפון נוסף – הפעם זו שיחה נכנסת. מי היית רוצה שיתקשר? ומה היית רוצה שהוא יגיד לך? אחרי שהגענו לתוצאות התרגיל – אפשר לקיים את שיחות הטלפון בפועל. לא צריך להמתין איתן עד שהסרטן יופיע.
אני זוכרת שבנעוריי הצטרפתי לשבט של אינדיאנים בגבול ארגנטינה – בוליביה, וחייתי איתם במשך שנה. בזמן הזה השבט חווה מיתות שונות, שכיחות לחיים בג'ונגל: נחש הכיש את אחד הצעירים; צעירה אחרת טבעה בנהר; בחור שלישי פתח את הראש; אחרת לקתה במחלה זיהומית קטלנית; וכך הלאה.
נוכחתי לדעת שהמוות אינו נורא כל כך, ושהוא חלק טבעי ובלתי נפרד מהחיים: מה שבאמת נורא ובאמת משמעותי הוא הדרך אליו. אין דין מי שמת כשהוא מוקף בבני משפחתו האוהבים ובחבריו התומכים, כשהוא מספיק לומר להם כמה הם משמעותיים בעיניו וכמה הוא אוהב אותם ומספר על חייו ועל חוויותיו – כדין מי שמת באחת ובחטף, בלי שהוא הספיק לעשות זאת.
שנים רבות לאחר מכן, גילתה אחותי האהובה כי לקתה בסרטן הלבלב, לצערנו מהסוג הלא-נתיח, ונותרו לה כמה חודשי חיים. ליוויתי מקרוב אותה ואת הילדים שלה, עם כל האהבה העצומה שיש לי כלפיה, ועם כל הכלים המקצועיים שרכשתי.
הנתינה הגדולה שלה, שנותרה משמעותית גם ברגעיה האחרונים, התקווה שלה שלא כבתה גם נוכח פני המוות, יחד עם האהבה העצומה שהיא הרעיפה עלינו בכל אותו זמן, בשילוב היכולת שלה להיפרד מאיתנו היטב ולהשאיר לנו זכרונות חמים שילוו אותנו לתמיד – העניקו לנו מתנה חד פעמית ויקרת ערך, ולה נתנו את משמעות החיים.
פרופ' ביידר היא פסיכו-אונקולוגית ומנהלת היחידה לפסיכולוגיה רפואית במכון האונקולוגי של "אסותא" ברמת החייל, לשעבר נשיאת החברה הישראלית לפסיכו-אונקולוגיה, ולשעבר נשיאת האיגוד העולמי לפסיכו-אונקולוגיה
לפנייה לכתב/ת 
