המו"לים של עצמם: עצמאות בספרות
את המשפטים הללו אנחנו כבר מכירים: שוק הספרים מוצף, הסופרים לא מרוויחים, יש יותר מדי מבצעים והמו"לים בצרות. אבל למרות המצב, ישנם יוצרים שמחליטים להוציא ספר בעצמם ועל חשבונם, ואפילו מצליחים עם זה. עצמאים בשטח
מצבו העגום של עולם הספרים ידוע לכולם, ולרוב נדמה כי גם הדיבור המוכר של העשור האחרון שעוסק בבעיות של עם הספר - כבר הפך שחוק. למרות המצב הלא פשוט - תמלוגים בלתי קיימים, חובות של הוצאות הספרים, ריבוי כתבי היד, והצפות לא הגיוניות של מבצעים - נדמה כי הרבה כותבים חדשים לא חוששים להיכנס אל עולם הספרות, זה שלרוב הסופרים כל כך קל לטבוע בים שלו, ללא הכרה בכישרונם, ללא מכירות של ספריהם וללא כל "גלגל הצלה".
- לכל מה שקורה בארץ ובעולם: היכנסו לעמוד הפייסבוק של ynet
חלק מהכותבים שלא מצליחים למצוא בית לכתב היד שלהם, מוצאים דרכים אלטרנטיביות לפרסם את יצירותיהם לבדם. תופעת ה-Epublishing - הוצאה לאור באופן עצמאי - הפכה כבר להצלחה בעולם, ואפילו להיט כמו "50 גוונים של אפור" התחיל בתור ספר אינטרנטי סולן, ללא כל גוף גדול שעמד מאחוריו.
אבל אצלנו, אולי יותר מבכל מקום אחר, קיימת סטיגמה על ספרים שרואים אור במימון חלקי או מלא של מחבריהם, ולא במסגרת הוצאה מוכרת ומסובסדת. הסיבות לכך הן מגוונות: כתבי יד קלישאיים ולא מעובדים, טקסטים שעוברים עריכה לא מקצועית, ולעתים קרובות, גם חוסר כישרון בסיסי. אבל לצד אלו, ישנם גם קולות חדשים ומעניינים, כישרונות ייחודיים ואמנים אמיצים - שמחליטים לקחת את ה"לא" שקיבלו מעולם הספרות - ולהפוך אותו ל"כן" במו ידם וכספם.
ביקשנו ממספר יוצרים שפרסמו ספרים לא רעים בכלל באופן עצמאי, לספר על התהליך העצמאי שעברו, ולהבין איתם יחד, איך קרה שפספסו אותם?
המין, הבעיטה, והסטייה
ספר הביכורים של ענבר אשכנזי, "בגוף הדברים" - קובץ סיפורים שעוסקים בין השאר במין וסטיות - ראה אור במימון משותף שלה ושל בית ההוצאה "גוונים". אשכנזי מספרת כי "גוונים" היתה היחידה שהסכימה לפרסם את הספר כפי שהוא, "זאת בעוד שהוצאות אחרות סירבו, או ביקשו שאערוך את קובץ הסיפורים לכדי רומן, היות וקבצי סיפורים אינם סחירים בשוק כיום. קומפלימנטים מהוצאות ספרים לא חסרו, אבל ההוצאה היחידה ששמחה עם היצירה כפי שהיא היתה הוצאת 'גוונים', ותגובתם הבלתי מסויגת שמחה אותי מאוד, מה גם שמייד צוותה היצירה הזו ל'סדרה השחורה' של ההוצאה, שכבוד גדול עבורי להיכלל בה".
אשכנזי טוענת כי ייחודו של הספר ונושאיו הבוטים, אולי מנע ממנו לראות אור בהוצאות גדולות. "חד-משמעית הספר אינו סטנדרטי. הוא בוטה. חצוף. קשה ומטלטל. רחוק מהליות קונפורמיסטי מסחרי או מתנחמד. אין בו קריצה או הנחה או התחנפות לקורא, והוא פונה מלכתחילה לקהל קוראים מאוד ספציפי ומיטיב קרוא. בנוסף, הוא קובץ סיפורים ולא רומן מסחרי.
"נאמר לי, ולא פעם, כי קובץ סיפורים קצרים הוא בבחינת התאבדות מסחרית מצד הוצאת ספרים. יותר גרוע מזה זו רק אסופת שירים. כשאתה חתרני זועם ושוחט פרות - ועל אחת כמה וכמה בספר ביכורים - הסבירות שתוכל לבצע את הקזת הדם הזו בהוצאות המסחריות היא מאוד קטנה".
את מרוצה מהתוצאה?
"מבחינתי יצא תינוק קצת מוזר, תובעני, מעוך בקצוות , קצת מחוספס - אבל יופי של ילד. היה תענוג גדול לעבוד עם שחר בוגנים העורך הספרותי, ועוד יותר שימחה אותי העובדה שניתנה לי יד חופשית לחלוטין בכל הקשור לעיצוב הגרפי של הספר - ובמקרה שלי זה היה מאוד מהותי שכן הספר מכיל נובלה גרפית שלי, ואת העטיפה והעימוד עיצבתי בעצמי".
החופש קורא לו
יאיר נהוראי הוא עורך דין שפרסם את ספר הביכורים שלו, "ותהי לי אמי קברי", במסגרת "החממה הספרותית" של סטימצקי, ובמימונו המלא. נהוראי לא חיכה להוצאות הספרים המוכרות שירצו או לא ירצו את כתב היד שלו, ובחר ללכת מראש להוצאה פרטית.
מדוע בחרת בדרך העצמאית והפחות כלכלית?
"נדמה לי שהצורך הבסיסי שלי בעצמאות, הכתיב את הבחירה שלי לפרסם ספר בהוצאה לפרטית. בעיני זה היה תשלום (לא זול) עבור החופש המוחלט בבחירת הפרקים, ההדגשים, סגנון הכתיבה, לוחות הזמנים, וכמובן בבחירת העורך - יעקוב מאור. לא יהיה מופרז לומר שעבורי לא היתה בחירה: הצורך בחופש גבר על הידיעה שאולי עדיף וכדאי לנסות ליהנות מחסות הוצאה".
הרומן שכתב נהוראי עוסק בתבגרותו של ילד בצל טירופה של אם, שהופכת לראש כת. מאמציו חסרי הסיכוי לעשות סדר פנימי בעולם חסר עקביות, אלים, דורסני ותובעני - מובילים אותו למצוא נחמה בחום אצל אחות. הספר מבוסס על היכרותו של נהוראי את פרשיית "אמא טאליבן", ועורר עניין רב בחו"ל. "ברור לי שמדובר באירוע עוצמתי, מכל הבחינות", הוא מסביר. "העובדה שבחרתי בהוצאה פרטית העצימה ללא ספק את מרכיב הבדידות, התלישות, חוסר הוודאות וחוסר הביטחון - תחושות שנדמה לי שמקבלות מענה ב'צינורות המקובלים'.
"שם, על פי הבנתי, יש מעקב וביקורת ושיח על התהליך תוך כדי היווצרותו. עם זאת, לי הבדידות דווקא עשתה טוב, ואיפשרה תוצר שגם אני הופתעתי ממנו. כשסיימתי לכתוב, ביקשתי לבדוק איך יתקבל האופן הייחודי שבו נכתב הספר - סוג של כתיבה ספרותית שירית. שתי הוצאות מוכרות שסירבו לפרסם את כתב היד, הצביעו על בגנון הכתיבה כעניין שיש מקום לחשוב עליו שוב. אולי באמת זאת נקודה ששווה מחשבה - כי דווקא הכתיבה הייחודית היתה בין הגורמים לכך שהוצאה לאור בגרמניה החליטה להפיץ את הספר".
צייר לי רומן
אחד הז'אנרים המופלים ביותר לרעה במו"לות הישראלית הוא הרומן הגרפי. הדר ראובן, מאיירת ויוצרת, החליטה שלא לוותר על החלום, ולמרות שלא מצאה לו בית בתחילה, פרסמה את הרומן הגרפי "אנדרומדה נרדמת" בעצמה ובמימונה.
הטקסט של הספר מבוסס על סיפור קצר מאת שחר גלק. "זהו ספר שלא רואים כמעט בכלל בשוק הישראלי", ראובן מסבירה. "מדובר על סיפור למבוגרים שכולו מצויר. רציתי להוציא אותו בהוצאה מוכרת, כי חשבתי שזה יהיה פשוט יותר מסיבות רבות. למרות שהתגובות היו טובות, וחשבו שהוא יפה במספר מקומות, זה לא התאים להוצאות. גם כי ההפקה של הספר יקרה מאוד - 180 עמודים, הכול מצויר - וגם מכיוון שהקהל לא רגיל לראות ספרים כאלו, כך שהיה חשש שלא יהיה מסחרי. התעקשתי להוציא אותו בכל מקרה כי מאוד האמנתי בו ובייחוד שלו, שהוא גם החיסרון שלו מבחינה מסחרית".
ואיך את מסכמת את החוויה?
"חיובית מאוד. קודם כל, יש לי ספר שאני אוהבת, ויש אנשים שמעריכים אותו. החסרונות הם בעצם ההוצאה הכספית הראשונית, והשיווק לכל חנויות הספרים: הספר לא יכול להיות ברשתות אלא רק בחנויות עצמאיות, ולא מגיע לרוב האנשים. היתרון הרבה פעמים הוא הקשר האישי שנוצר והתגובות הישירות. לפחות מאה אנשים רכשו אותו ממני ישירות, בפסטיבלים וביצירת קשר במייל. התגובות האוהדות ממי שמעוניין בספר מאוד מחזקות ומשמחות. מעבר לכך, הספר והשיווק האישי פתח עבורי הרבה דלתות".
ילד אסור, ילד מותר
אחד הסיפורים המעניינים של הוצאת עצמית של ספר הוא זה של "ילדה משם", ספר הביכורים של חוה ניסימוב, עם איוריה של עפרה עמית, שראה אור בהוצאה עצמית שנוסדה במיוחד לכבוד הספר, הוצאת מקטרת. ניסימוב מסבירה ש"הספר מספר את רסיסי זיכרונותיה של ילדה קטנה בשואה, והייחוד בו הוא צורת הכתיבה שחפה ללא רגשנות. הסיפור מורכב מקטעים קצרים, כמעין פרוזה שירית, והאיורים בו הולכים יד ביד עם הטקסט, אך הם גם עצמאיים ומשלימים את הכתיבה התמציתית.
הספר ראה אור ביוזמתם ומימונם של עפרה ואילן עמית. "הם האמינו כי הספר חייב לצאת לאור ובהפקה מיוחדת", מספרת נסימוב, "והם ידעו כי אין בידי האמצעים להוציא ספר ברמת ביצוע איכותית כזאת. הוצאות הספרים לדעתי לא תמיד מאמינות באיכות וחשיבות, אלא בכדאיות מבחינה כלכלית, כך שלא היה סיכוי לספרי לצאת לאור בשום דרך אחרת. הבעיה של הספרים העצמאיים היא נושא ההפצה והשיווק - כשאין גב חזק של הוצאת ספרים גדולה, הספר מורד מהשולחנות לאחר מספר ימים.
"עפרה ואילן עברו יחד איתי תהליך משמעותי, תוך התייחסות אישית אלי ואל החומר הספרותי. מספר הוצאות ספרים בחו"ל התענינו בספר, וכנראה הוא ייצא לאור בהוצאה קטנה בארצות הברית. אבל אני באמת לא חושבת שהוצאות הספרים בארץ היו מסתכנות להוציא ספר שכזה, שכתבה מישהי לא מוכרת".
ואיך היה התהליך העצמאי?
"התהליך המשותף שעברתי עם בעלי ההוצאה היה משמעותי ביותר. האושר הגדול הוא בהתייחסות לספר ולערכו הספרותי וגם ההנצחתי, ללא קשר לעלויות. ציורי הצבע והכריכה המיוחדת היו יקרים ביותר, לדוגמא, ועדיין השקענו בהם. יש מעטים כאלה, אבל משמח שישנם עוד אנשים שאיכות ומשמעות חשובים להם יותר מכסף".
הסופר האלמוני
ספרו של אופיר עוז, "שם של התחלה", מורכב משלושה עשר סיפורים קצרים ההולכים ומתגבשים לרומן. הספר רואה אור בימים אלו, במימון משותף שלו ושל הוצאת פרדס. "כמובן שהשאיפה שלי הייתה להוציא לאור באחת מההוצאות הגדולות", מסביר עוז, "עורכים ראשיים ביותר מהוצאה אחת ציינו בפני שכתב היד שלי מצוין, אבל כיום האפשרות שלהם לקחת סיכון בהוצאה לאור של סופר לא מוכר, מוגבלת.
אני בהחלט מבין את הצד של ההוצאות: הן עסק כלכלי לכל דבר שחייב למכור הרבה כדי להתקיים.
ספרות יפה, טובה ככל שתהיה, מאת הסופר האלמוני אופיר עוז, ככל הנראה לא תעשה עבורן את העבודה.
"אבל אני מאוד מרוצה מהתוצר הסופי", מוסיף עוז, "הגמישות של ההוצאה אפשרה לי בין השאר לעבוד עם האמנית אפרת חסון דה-בוטון, שאיירה ועיצבה את העטיפה - לא בטוח שהחופש הזה היה ניתן לי אם הספר היה עובר בפס הייצור המשומן של הוצאה גדולה".
עוז זכה בעבר בתחרות סיפורים של "עכבר העיר" ו"סטימצקי" וכותב את הבלוג "לשבור את המגירה", שבו הוא מסייע לכותבים להוציא לאור את יצירתם באופן עצמאי. "כיום יותר ספרים יוצאים לאור במימון חלקי או מלא של המחבר. החוויה שלי עם הוצאת פרדס הקטנה והאינטימית היתה נהדרת. היתרון המרכזי, בעיני, נעוץ בטיפול האישי, ובעבודה אחד על אחד עם בעל ההוצאה, דוד גוטסמן. העובדה שדוד האמין בספר ונלחם עבורו, נשאה פרי".
