כשטורקיה נתנה דוז פואה ליזהר כהן. השבוע לפני

"ילדה קטנה ובידה בובה עמדה בקצה גגו של אחד הבתים ב'שכונת האיקסים' בימית. היא נשענה על אמהּ ולחשה: 'אמא, אל תבכי'. האם נטלה גיטרה וניגנה את השיר 'אל נא תעקור נטוע', בעוד מסביב בוערים צמידים ולפידים והעשן השחור מתערבב באובך המעיק של יום חמסין". כך תיארה כתבת "ידיעות אחרונות" אורלי אזולאי את רגעי הפינוי מימית, לפני 31 שנים.

השבוע לפני - לכל הכתבות

אחרי כמעט 15 שנים של שלטון כחול-לבן בסיני, פונו היישובים הישראליים מחצי האי בעקבות הסכם השלום עם מצרים. הפינוי עצמו - במחצית השנייה של חודש אפריל 1982 - לא עבר בשקט. כמה תושבים ופעילי ימין התבצרו בבתים ופונו בכלובים גדולים, רגע לפני שדחפורי צה"ל הרסו את המבנים.

ב-21 באפריל ב-14:00 ניתן האות. גברים התבצרו על הגגות, הנשים וילדיהם במקלטים ובקומות התחתונות של הבתים. כשהחיילים התקרבו לאחד הבתים הושלך לעברם צמיג בוער. החיילים, שניתרו לאחור, לא נפגעו. לפתע נשמע קול יריות. "תראו למה גרמתם", צעקו לעברם מהגג.

החיילים נכנסו לבתים ועלו על הגגות כדי לפנות את המתבצרים. מהבית הפינתי נזרקו לעברם בקבוקי זכוכית ריקים.

 אחד המתבצרים הזהיר כי הוא מחזיק בידו בקבוק עם חומצה ואיים להשליך אותו לעבר החיילים. "לא נפגע בכם", צעק אחד המתבצרים. "אבל, אני חי לא יורד מהגג הזה".

שעה עברה והמשפחה הראשונה פונתה מביתה. ארבעה חיילים נשאו צעיר חובש כיפה בידיהם. לאחר מכן גררו חיילות אישה ואחריהם הוצאו הדיירים האחרים. מתנגדי הנסיגה השמיעו ברמקול שירים כמו "באב אל-וואד" ו"גבעת התחמושת", תואר עוד ב"ידיעות אחרונות". לאחר מכן יצאו אנשים מהבתים ללא כל התנגדות. כמה מהם התעטפו בטלית, כשתפילין עליהם.

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

אחד המבנים, וילה בת שלוש קומות, הוגדר כבעייתי מאוד. במקום התבצרו 30 מאנשי תנועת כך, שהפיצו שמועות כי יש בידיהם נשק. הצבא לא לקח סיכונים והביא מנוף ענק, שנשא כלוב גדול ובתוכו חיילים. החיילים התיזו מתוך הכלוב סילוני מים על המתבצרים, שהגיבו ביידו אבנים. לאחר "קרב" שנמשך כחצי שעה, "נחת" הכלוב על גג הווילה. חיילים נוספים, שהמתינו ליד המבנה, עלו על גגו באמצעות סולמות. רטובים ומכוסים בקצף הובלו בסופו של דבר המתבצרים על-ידי החיילים לאוטובוסים. בשיטה דומה פונה שעה לאחר מכן בית שבו היו פעילי תנועת התחייה.

ב-17:00 יצאו האוטובוסים ובהם המפונים מימית. את הדרך ההפוכה עשו דחפורים והבתים בעיר נהרסו בזה אחר זה. "כל עשר דקות קרס בית",

 תיארו אז את מלאכת הריסת העיר. כאשר ירדה החשיכה על העיר נמחקה כליל שכונה א', זו שהייתה שכונת הוותיקים. הדחפורים פנו לשכונות האחרות ועבדו לאור זרקורים, כשהם משאירים אחריהם אדמה חרושה. בעיתון נכתב עוד כי מרחק מה משם דלק מגן דוד, מוצב במרומי האנדרטה בימית. שם התבצרו 20 סטודנטים - ובראשם צחי הנגבי, היום חבר כנסת ותיק - שסירבו להתפנות. "בקושי יהיה ניתן להבחין שפעם הייתה כאן עיר", חתמה הכתבת.

אמו של הנגבי, גאולה כהן - אז חברת כנסת - אמרה בכאב: "רק המלחמה הבאה שתיפול עלינו בקרוב בעקבות הסכמי קמפ דיוויד מסוגלת להביא על ראשינו הרס כזה".

בין המפונים היה גם אבי פרחן, ש-23 שנים לאחר מכן יפונה מביתו באלי סיני שברצועת עזה. פרחן, שהיה ב-1982 מראשי התנועה לעצירת הנסיגה, קישט ערב הפינוי את ביתו בדגלי ישראל. "זה לקראת יום העצמאות", הסביר.

שר הביטחון אריאל שרון נימק בדיון בכנסת מדוע הוחלט להרוס את העיר עד היסוד ולקבור את ההריסות בחול. "במגעים שהיו עם נציגים מצרים, לרבות הנשיא מובארק, הם הסבירו כי אין להם עניין שימית תישאר על תלה", הסביר שרון בזמן שדחפורים הרסו את הבתים. "זאת, מחשש שיחזרו אליה מתנחלים והמצרים לא יוכלו לסלקם, כי לפי הסכם השלום לא יוכלו להחזיק באזור, אלא כוחות משטרת מוגבלים".

ימית הייתה עיר יפהפיה, נכתב ב"ידיעות אחרונות". היה בה תכנון סביבתי קפדני, מכונית לא נסעו בתוכה אלא רק בכבישים סובבים. לאחר הפינוי היא נראתה כמו לאחר הפצצה מן האוויר. העיר קרסה במפצים אדירים של מקדחי אוויר מפלצתיים ובנגיחות עזות של טרקטורים כבדים.

בקהיר הוכרז על יום חג לאומי, ותמונות ימית החרבה התפרסמו בעיתונים. בזמן שהדגל המצרי הונף ברפיח ובשארם א-שייח יצא חוסני מובארק אל קבר החייל האלמוני והניח זר פרחים בטקס צבאי קצר. שר החוץ המצרי בוטרוס ראלי אמר ש"ישראל רשמה הפסד כפול - בפעם הראשונה כאשר החליטה לבנות את ימית, בפעם השנייה כאשר העיר נהרסה, מבלי שהצליחה למכור למצרים את המבנים".

הללויה

ארבע שנים אחורה, היה זה יום של אחדות ולא פילוג בישראל. ב-22 באפריל 1978 חגגה המדינה זכייה ראשונה בתחרות האירוויזיון - יזהר כהן ולהקת אלפא-ביתא כבשו את המקום הראשון עם אבניבי. השיר שכתב אהוד מנור והלחינה נורית הירש קיבל 157 נקודות בתחרות שנערכה בפריז, 32 יותר מהשיר הבלגי שהגיע למקום השני.

על הבמה בפריז:

עד השעות הקטנות של הלילה חגגו הישראלים את הניצחון. "כמעט חנקו אותנו כאן מרוב אהבה, אבל זה נהדר, הכל נהדר", אמר הזמר הנרגש ל"ידיעות אחרונות". "בכל ימי חיי לא נתקלתי בכל כך הרבה אהבה".

גם בארץ חגגו. המוני מעריצות ועשרות בני משפחה הגיעו לביתו של כהן בגבעתיים, דווח ב"ידיעות אחרונות". הם רקדו ושתו שמפניה. אביו של כהן, סולימן הגדול, לא ידע את נפשו מרוב שמחה. הוא הסתובב מבולבל ונרגש והצטרף למעגל הרוקדים ששרו את אבניבי. "לא האמנתי שהוא יזכה", הודה סולימן. "פחדתי מהמדינות העוינות ומהפוליטיקה, אבל שמחתי לראות כי השיקול הענייני גבר על הכל".

ואכן, כל המשתתפות באירוויזיון, פרט לשבדיה, העניקו נקודות ליזהר כהן. הגדילו לעשות בלגיה, גרמניה, לוקסמבורג, שווייץ, הולנד ואפילו טורקיה, שהעניקו לישראל 12 נקודות.

ראש הממשלה מנחם בגין שיגר מברק ברכה לזוכים: "לעיני מיליוני צופים העליתם את קרן ישראל ושימחתם את לב העם. קבלו ברכתנו מקרב לב". שר החוץ משה דיין בירך אף הוא וכך גם שר החינוך זבולון המר, שכתב: "ברכת יישר כוח. גרמתם לנו שמחה וסיפוק וייצגתם אותנו בכבוד". בשנה שלאחר מכן אירחה ישראל את התחרות והשיר "הללויה" ששרו גלי עטרי ולהקת חלב ודבש זכה שוב במקום הראשון. טורקיה לא השתתפה בתחרות שנערכה בארץ, כיוון שמדינות ערב לחצו עליה להחרים את התחרות.

הכת וההתאבדות באש

לפני 20 שנה בדיוק הופנו עיני העולם לעבר אזור העיר ווייקו שבטקסס, באזור שבו אירע רק שלשום פיצוץ אדיר במפעל דשנים, שבו נהרגו כ-15 בני אדם ונפצעו עשרות. ב-19 באפריל 1993 הצית מנהיג הכת דיוויד כורש את המקום שבו התבצרו הוא ומאמיניו. 75 איש - ביניהם הישראלי פבלו כהן - נהרגו אז במתחם הר כרמל שבטקסס.

כתבה של CNN על תחילת הדרמה והכישלון:

המצור - והאש: 

תשעה הצליחו לחמוק מהמבנה הבוער. הם סיפרו כי כורש נתן את ההוראה להתאבד בשריפה המונית, ברגע שגז מדמיע הוחדר למבנה שבו התבצר.

 17 ילדיו של כורש נספו יחד איתו ומהעדויות עלה כי קודם לכן הוא נתן להם רעל, כדי שלא יסבלו. "עכשיו חכו פה עד שאלוהים יגיע", אמר מנהיג הכת למאמיניו. 500 סוכני ה-FBI ועשרות העיתונאים שהיו מחוץ לחווה צפו במתרחש חסרי אונים. איש לא טרח להכין ציוד לכיבוי אש.

לאחר ההתאבדות ההמונית התברר כי כורש הזהיר את ה-FBI ואיים "אם תסתערו, תמצאו את עצמכם מול גל אש נורא". אבל בארצות הברית לא לקחו את אזהרתו ברצינות. בעקבות הביקורת הנוקבת על הפעולה הורה הנשיא ביל קלינטון על חקירה.