צ'צ'ניה: הגברים שנכנעו - וממשיכים להיאבק

התקשורת בארה"ב ניסתה לנתח את האחים טמרלן ודז'וחר צרנייב, ולהבין מה גרם למהגרים שקיבלו מקלט מדיני בארה"ב להפוך לרוצחים ולהוציא לפועל את הפיגוע במרתון בוסטון. בחלק מהדיווחים בלבלו האמריקנים בין צ'צ'ניה, חבל ארץ בצפון הקווקז, לבין צ'כיה, מדינה במרכז אירופה. פרשנים ברוסיה, ששולטת בצ'צ'ניה, חזרו על המנטרה: אמרנו לכם. "המודיעין שלנו הזהיר את ה-FBI שטמרלן צרנייב, האח הגדול, מתרועע עם קיצונים איסלאמיסטים", אמרו בטלוויזיה הרוסית, "האמריקנים פשוט לא קלטו".

סיפורים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet

ואני ישבתי מול בלוג תמונות. צלם תיעד ב-2009 את טמרלן, מתאגרף במשקל-על עם שאיפות להשתתף באולימפיאדה. "מוכן להתאגרף בשביל דרכון אמריקני", נקרא הפרויקט. טמרלן הסביר לצלם שאגרוף נקי יותר מאומנויות לחימה אחרות. "כשאתה מתחיל לבעוט, העניינים נהיים מלוכלכים", אמר הצ'צ'ני הצעיר, "אין לי אף חבר אמריקני. אני לא מבין אותם". והם, כנראה, לא הבינו אותו.

צרנייב זוכה בתחרות אגרוף(צילום: AP Photo/The Lowell Sun, Julia Malakie)

כדי להתחיל להבין את הצ'צ'נים, אין ברירה: צריך להגיע למקום עצמו.

אפור הוא הצבע השולט בגרוזני. הוא יכול להופיע בצורת בוץ, אבק, בטון, אספלט, שלג מלוכלך או צבע השמיים באמצע פברואר. רק טבעי שגם הדרך למפגש עם הלוחם הכי מבטיח בבירת צ'צ'ניה טובלת בחמישים גוונים של מלנכוליה.

אנחנו פונים משדרות ולדימיר פוטין, הרחוב הראשי על שמו של נשיא רוסיה, המדינה שהחריבה את גרוזני פעמיים במלחמות ועכשיו בונה אותה מחדש. המונית שמשנעת אותי יחד עם צוות צילום צרפתי נוסעת לאורך רחוב מוצף, משובץ בבתים חדשים ואתרי בנייה.

רק נורת הדלק הכתומה בלוח השעונים מפרה את האפרוריות. הנהג סוחט את הבלמים ועוצר ליד שלד של בניין. קבוצת פועלים מתחממת ליד מדורה קטנה שמתעקשת לבעור בבוץ הקפוא, והנהג אומר שזה כאן.

מטפסים שתי קומות במבנה המתהווה דרך ענני אבק ושקי מלט, ומגיעים לדלת. מדבקה גדולה מכריזה "מועדון קרב ברקוט" — עיט הסלעים ברוסית — ומציגה את סמל המועדון המתבקש, עוף דורס שמתכונן לחסל את טרפו. מאחורי העיט מציץ עכשיו פרצוף אנושי מקושט באף שבור וחיוך רחב. זה ויזחאן אמירחאנוב, אלוף מקומי באמנויות לחימה משולבות. "תיכנסו מהר", הוא דוחק בנו, "אין זמן. יש לי אימון צהריים ותפילת יום שישי". דקות אחר כך כבר מרחף ויזחאן מעל מזרן האימונים, בועט באוויר ומבצע נעילות על יריבים דמיוניים.

במועדון הקרב. לחימה "זה עניין של כבוד עבור גברים צ'צ'נים"(צילום: רזול יריצ'ב)

"ההורים בועטים את התחת שלנו לרחוב בגיל חמש ואנחנו צריכים לשרוד", אומר ויזחאן בזמן הפסקה באימון. "ככה ריסקתי את האף, בקטטה. אבל למדתי מה נדרש כדי להיות לוחם. עכשיו אני מקצוען, ומכות אני מחטיף או סופג רק בזירה".

רוסלאן חמזאב, מנהל המועדון, אומר שלחימה "זה עניין של כבוד עבור גברים צ'צ'נים. אחרי שברית המועצות קרסה כולם חשבו שאנחנו שודדים ובלגניסטים, אבל אנחנו יודעים איך לחיות במשמעת, ובעיקר בכבוד. רשמת? כבוד".

אני רושם ומתרשם שחמזאב — שיער כסוף, חזה רחב ובטן עגלגלה שמעידה על חיבה עזה לשישליק כבש — כבר לא בנוי להרביץ לאף אחד. אבל הוא, למרות הכרס, משחרר בעיטה צדדית גבוהה שממריאה לכיוון הפנים של האלוף. ויזחאן מגן על גשר האף המרוסק וצוחק.

אפשר רק לדמיין מה עשו הרוסים בשביל להכניע את העם הזה.

השילוש הקדוש

לא רחוק מאתר הבנייה, במועדון הכדורגל "לאמאן אז" ("קול ההרים"), מתחיל אימון צהריים באולם הספורט היחיד בגרוזני ששרד את שני סבבי הלחימה בצבא הרוסי. על הספסל בחדר ההלבשה מונחים הג'ינס של הקפטן אדם שלייב ורגל תותבת. המקורית שלו קטועה מתחת לברך שמאל מילדות, מהמלחמה. "אחרי שצינורות המים הופצצו, אנחנו הילדים היינו יוצאים לחפש מים ביער", הוא מספר בשקט ומביט בקיר שמולו. "פיזרו שם הרבה מוקשים. ככה זה".

מועדון הכדורגל. "תהיה בטוח שתימשך אספקת השחקנים לנבחרת הנכים"(צילום: רזול יריצ'ב)

"את מה שהם איבדו ברגל הקטועה הם מכניסים לזאת שנשארה"(צילום: רזול יריצ'ב)

היום משחק שלייב כדורגל וקטרגל על רגל אחת ושני קביים. הוא חבר בסגל נבחרת רוסיה, כמו עוד חמישה שחקנים מהמועדון הצ'צ'ני. האימון שלהם מהיר ותובעני. השחקנים הנכים טסים לאורך המגרש, מכדררים, יורדים לגליצ'ים, משחררים בעיטות מדויקות וחזקות. "אתה לא מאמין שנכה יכול לבעוט ככה, נכון?", תופס אותי עם פה פעור המאמן רוסלאן ורז'יחב. "גם אני לא האמנתי לפני עשור, כשאמרו לי שרוצים להקים מועדון. אני מאמן מנוסה, בחיים לא חשבתי שקטוע רגל יהיה כדורגלן. אבל את מה שהם איבדו ברגל הקטועה הם מכניסים לזאת שנשארה. פעם באו לבקר אותנו מתנדבים מארגון צדקה, ועשינו תחרות ריצה לשלושה קילומטרים. השחקנים שלי, הקטועים, ניצחו בדילוגים על רגל אחת את המתנדבים הבריאים".

לא פלא שספורט הנכים כאן מפותח. על פי הערכות האו"ם, יותר מ־3,000 תאונות מוקשים ונפלים אירעו בצ'צ'ניה מאז 1994. זה אומר שמישהו עולה על מטען כמעט כל יומיים. "למרות שעושים מאמצים לפנות את המוקשים, צעירים ממשיכים להתפוצץ", אומר לי תושב גרוזני באחד הרחובות האפורים. "זה קורה כי הצבא הרוסי, שפיזר אותם, לא תמיד יודע איפה בעצם המוקשים. חלק מהמטענים סתם נזרקו בשטח בלי מפות ובלי תוכניות. אפשר להבין את החיילים הרוסים: הייתה מלחמה, היה קר בהרים, אז הם היו חייבים לשתות המון וודקה".

אני מעלה חצי חיוך בדיוק כששלו נעלם והוא אומר: "תהיה בטוח שתימשך אספקת השחקנים לנבחרת הנכים. זה לא מקרה שניצחנו את ארגנטינה 0:5 באליפות העולם האחרונה, שרוסיה אירחה, והמשכנו כל הדרך עד לגמר".

הרגליים התותבות בחדר ההלבשה. הספורטאים משני הענפים לא מסתפקים בלשרוד(צילום: רזול יריצ'ב)

בינתיים נלחם הקפטן שלייב על שליטה בכדור בתוך ערימה של קביים מקרקשים. הוא מועד, זוכה בכדור ומשגר בעיטת יעף ממצב שכיבה. עכשיו הוא מתרומם בזריזות, תופס מקום ליד השער, מחליף מסירה כפולה ומבקיע עם העקב. עוזר המאמן מוחא כפיים. "מהלך מושלם!", הוא מתלהב.

יש קו ברור שמחבר בין הכדורגלנים קטועי הרגליים ואלופי אמנויות הלחימה: הספורטאים משני הענפים לא מסתפקים בלשרוד. הם משוכנעים שאפשר להתגבר על הכל — על הגוף המרוסק, על המחסור בתקציבים, על הדימוי הדפוק של צ'צ'ניה ועל נזקי המלחמה. אפשר לומר דברים דומים כמעט על כל מי שפגשנו בגרוזני. אלה אנשים שכניעה היא באמת לא אופציה עבורם. ובכל זאת, יש שלושה גברים שעליהם לא יכול אף צ'צ'ני.

בכל פינה בעיר תלויים פוסטרים ענקיים של פוטין, ולצדו או כמה מטרים ממנו דיוקנאות של שניים, אב ובנו. האב הוא אחמד קדירוב, מנהיג מורדים שנלחם ברוסים, עבר צד, ואחרי המלחמה קיבל פרס מהמנצחים: מינוי כנשיא צ'צ'ניה הראשון. הקדנציה שלו הסתיימה בשנת 2004, כשבדלנים איסלמיסטים שלא ויתרו על המאבק לעצמאות פוצצו מטען ענק באיצטדיון של גרוזני.

הנשיא נהרג, אבל השם קדירוב חי. רמזאן, הבן, הוא מי שהרוסים מניחים לו לנהל את הרפובליקה מאז שנת 2007. ברוב התמונות שלו, שמככבות על אינספור קירות ובנייני ציבור בעיר, הוא מחייך. לעתים תוך לחיצת יד עם פוטין. "הרבה אנשים אומרים שיש פה אווירת האח הגדול", אומרת תושבת גרוזני, "אבל זה בעצם השילוש הקדוש: אחמד הוא האב, רמזאן הוא הבן, ופוטין הוא רוח הקודש".

סדאייב וקדאייב ובארטז

כמו הרבה שליטים יחידים, גם רמזאן קדירוב מככב בכל מדיום אפשרי. במשדר מיוחד בערוץ המקומי מנחה המנהיג טקס הכאה על חטא והשפלה פומבית לתושבי כפר שטרוריסטים מצאו בו מסתור. זקנים ונערים עומדים בראש מושפל מול המצלמות, חלקם רועדים. קדירוב נוזף בכפריים, והם מבטיחים לעולם לא לארח חמושים. האירוע מסתיים בחיבוקים עם זקני השבט.

לא רק זובורים וחנינות מהווים חלק מאסטרטגיית התקשורת של קדירוב הבן. כמה שבועות לפני שהגענו לגרוזני המליצה לו כוכבת טלוויזיה גאורגית להצטרף לאינסטגרם, ועשרות אלפי מעריצים כבר עוקבים אחריו ברשת החברתית. התמונות שלו גורפות אלפי לייקים. הנה הנשיא קדירוב מאכיל את האריות והנמרים בגן החיות הפרטי שלו, הנה הוא פורש ידיים על רקע המסגד המרכזי בגרוזני, הנה הוא קונה פרחים לכבוד יום האישה.

ואן דאם ביום ההולדת של קדירוב(צילום: MCT)

דברים מסוימים אי אפשר לראות באינסטגרם של המנהיג. למשל, אין תמונות של חיילי המשמר האישי שלו. קוראים להם "קדירובסקי", הלוחמים של קדירוב. רובם מורדים לשעבר שעברו לרשימת מקבלי המשכורות של המשטר ואחראים על הסדר בצ'צ'ניה. בכל הקווקז יודעים שלא מומלץ להרגיז אותם. על פי ארגוני זכויות אזרח, בצ'צ'ניה של קדירוב מתרחשים מאות ואולי אלפי היעלמויות, חטיפות ומעצרים בלי משפט.

נדיר שמישהו בגרוזני יהיה מוכן שעיתונאי יזכיר את שמו. "כולם יודעים לאן הולך הכסף שמוסקבה מזרימה לפה", אומר תושב העיר ומנמיך את הקול, "אבל כולם אומרים תודה על המסגד והמלון החדש שבנו פה. אם מישהו יתלונן על המסים והשוחד, יגיעו אליו ואל כל המשפחה שלו".

כששואלים את קדירוב מה קורה בשטח שבשליטתו הוא אומר שהכל השמצות. לא רק שגירש וחיסל טרוריסטים, סלפיסטים וגם ווהביסטים בנוסח אל־קאעידה, הוא החזיר את החיים לעיר. יציבות השלטון שלו היא המפתח לביטחון במשחקי החורף שתארח רוסיה בשנה הבאה בסוצ'י, 500 קילומטרים מערבית לגרוזני. אחת ההוכחות של קדירוב לשיפור הדרמטי היא מצב הספורט, משהו שאפילו בישראל שמעו עליו.

בינואר עלו השחקנים של בית"ר ירושלים על הדשא באיצטדיון החדש של גרוזני, אחמט ארנה, שקרוי על שמו של קדירוב האב ונבנה בהשקעה של רבע מיליארד דולר. הם לא דמיינו שאחרי משחק הידידות עם טרק גרוזני, אותו קמבן ארקדי גיידאמק עם מיליארדר מקומי המקורב לנשיא, בית"ר תחזור לארץ עם משקל עודף של שני שחקני רכש צ'צ'נים.

שמות גדולים מסדאייב וקדאייב כבר דידו על הדשא הזה. למשל, דייגו מראדונה, פאביין בארטז ופרנקו בארזי, שחגגו שם ב־2011 את חנוכת האיצטדיון החדש. מול אלופי העולם בדימוס התייצבו הכישרונות של נבחרת הקווקז, בראשות הקפטן קדירוב, למשחק ידידות. הקווקזים ניצחו 2:5 והנשיא בישל ארבעה מהשערים. 30 אלף הצופים לא ביזבזו אנרגיה על עידוד למראדונה. רק הקריאה "רמזאן! רמזאן!" הידהדה ביציעים.

"בימים שלפני המשחק חילקו כרטיסים בחינם", מספר תושב גרוזני. "בעיר של רבע מיליון תושבים שעברה שתי מלחמות, כמעט כל גבר בוגר היה צריך להגיע למגרש כדי למלא אותו. בסוף, יחד עם הילדים, האיצטדיון היה מפוצץ. דרך הספורט קדירוב רוצה להחזיר לצ'צ'נים את הכבוד העצמי, לשקם את העיר, לתת לילדים משהו לעשות. אני בעד, כמובן. במקביל הוא מנציח את עצמו, בונה שושלת".

אני שואל מה דעתו על זה. הוא שותק, ואני מתעקש ושואל שוב.

"האמת, פוליטיקה לא מעניינת אותי".

כששואלים אותם שאלות ישירות, אף אחד מתושבי גרוזני לא מוצא הרבה עניין בפוליטיקה.

כאן בונים אימפריה

ויזחאן אמירחאנוב, עוד אחד שלא מתעניין בפוליטיקה, מתאמן מתחת לתמונות של קדירוב סניור וג'וניור במסגרת ההכנות לקרב השני בקריירה המקצוענית שלו. יש לו ניצחון אחד בנוק אאוט, אבל הוא מודה שהיריב הרוסי היה חלש. בעיטה אחת לרגל הספיקה בשביל לחסל אותו בנוק אאוט טכני אחרי 45 שניות. הרוסי השני שלו אמור להיות חזק יותר.

"הענף נקרא 'לוחמה בלי חוקים', אבל יש כללים", אומר המנהל רוסלאן ומשגיח על האימון של הכישרון הצעיר שלו. "יש כבוד ליריב, לא בועטים במי שנפל ושוכב על הרצפה אלא רק נכנסים בו עם אגרופים, אסור לשבור את שורש כף היד ולא נותנים מכות לעורף או בעיטות לאשכים. גם במלחמה יש קוד התנהגות".

ויזחאן יורד לשפגאט על המזרן וקם מיד לסדרת בעיטות ואגרופים כל כך מהירים שהמצלמה שלנו מתעדת אותם כמריחות באוויר. "אני צריך להתרכז בספורט", הוא אומר כשאני מזכיר את מדינת המוצא של היריב. "המלחמה הייתה מזמן, ועכשיו הזמן להסתכל אל העתיד. אין לי שום דבר נגד הרוסים".

בעיני הספורטאים הצ'צ'נים הצעירים מוסקבה היא כמו לאס וגאס עבור מתאגרפים אמריקאים. רפובליקה שלמה מרגישה שהיא בצד הלא נכון של המסילה, וכמעט כל ספורטאי שפגשנו חולם להגיע לעיר הבירה של המנצחים במלחמה. את המודל מספקים כישרונות מקומיים שזכו באליפות רוסיה, קיבלו מלגות ספורט במערב אירופה ואספו תארים ברחבי העולם.

הספורט בצ'צ'ניה ספג לאחרונה מכה מהוועד האולימפי הבינלאומי, שמתכנן לסלק את ההיאבקות מהאולימפיאדה החל מ־2020. שני גברים בחליפות צמודות שמטילים אחד את השני על מזרן לא מושכים מספיק צופים, אומרים שם. עבור המדינות הסובייטיות לשעבר, ענפי הלחימה שהקווקזים מתמחים בהם הם מכרה של מדליות זהב. אם הרוסים לא יצליחו במאבקם לבטל את ההחלטה, האלופים הצ'צ'נים יצטרכו להילחם עוד יותר קשה על פרנסה.

"אין פה ממש משכורות", מסביר ויזחאן ונועץ מכת מגל בשק האיגרוף. "מי שמנצח בקרבות ומביא תארים זוכה בפרסים יפים. בהתחלה כמה מאות יורו, אחר כך אפשר להרוויח יותר".

מנהל המועדון מתערב ואומר שאלופים גדולים מקבלים גם מכונית או דירה. אני שואל מי מחלק את הפרסים, ונענה ש"הנשיא שלנו. הוא מגיע לאליפויות חשובות, מפגין תמיכה בספורט".

הממשל מתכנן להפגין את תמיכתו בהקמת מתחם ספורט ענק בגרוזני. הוא אמור לכלול מגרשי אימונים, בריכות שחייה, חדרי כושר והרצאות, מגרשי טניס, היכל בן 5,000 מקומות ישיבה ובניינים שיוקדשו להיאבקות ולאגרוף. קדירוב עצמו אוהב לחבוש כפפות מדי פעם ולהרביץ כמה סיבובים, והוא כבר הזמין את ולדימיר קליטשקו ואת מייק טייסון לבקר אותו בגרוזני. שני האלופים לשעבר במשקל כבד הצטלמו עם הנשיא וחייכו. גם ז'אן קלוד ואן־דאם ביקר שם, אורח כבוד במסיבת יום ההולדת של הנשיא. גם הוא חייך. על פי העיתונות המקומית, אח"מים שמגיעים לצ'צ'ניה מקבלים סכומי כסף ומתנות בשווי מאות אלפי דולרים. כסף, מכות ומצב רוח טוב. שילוב מנצח בגרוזני.

שלא תשתה לי שם

ויזחאן מחליף את בגדי האימון לחליפה שחורה ויוצא מהמכון לכיוון המסגד. בדרך הוא מקפיד לציין שהחיים בגרוזני יפים. אף אחד לא מעשן ולא שותה, הרי כולם מוסלמים מאמינים, הוא מזכיר. גם הנתונים הרשמיים משקפים חיים יפים — בשלוש השנים האחרונות לא נרשם בבירת צ'צ'ניה אפילו מקרה אחד של פריצה לרכב או לבית — אבל מצד שני, החיים די משעממים כשאתה סלב צעיר בגרוזני. על מועדונים או ברים אין על מה לדבר, לקטנועים אסור להיכנס למרכז העיר, וכל הנשים מסתובבות בכיסוי ראש. מי שבוחרת לתת לשיער שלה לגלוש מסתכנת בהטרדות ובהצקות.

גופת חייל רוסי בגרוזני ב-1995(צילום: פטריק שובל)

"ביום שישי אני תמיד מתפלל במסגד הגדול. זה נותן לי תחושה של משמעות וערך", מספק ויזחאן מתכון לחיים מאוזנים. "כשיוצאים בערב הולכים לקולנוע, לבית קפה או למסעדה. הכי מאוחר שאני מגיע הביתה זה עשר, ולא רק כי אני ספורטאי. כולם פה ככה". המצלמה שלנו עוקבת אחריו כשהוא נכנס למסגד עצום ונבלע בין עשרת אלפים מאמינים שנאספים שם בכל יום שישי. הם מתפללים בין קירות מצופי אריחים שצוירו בעבודת יד, מתחת לנברשות של קריסטל סברובסקי.

באולם האימונים של הכדורגלנים הקטועים אין קריסטלים. הפינוק היחיד הוא חולצות חדשות, בצבע ירוק זרחני, שהוענקו לשחקנים המקומיים בסגל נבחרת רוסיה. שם של נותן חסות מודפס עליהן: AK. קרן אחמד קדירוב, על שם אבי האומה המנוח. הקפטן מישייב מספר שלפני תשע שנים, כשנציגים של הצלב האדום ביקרו בעיר, הוא אמר להם שיום אחד ינצל את התואר שלו בארכיטקטורה כדי לתכנן ולהקים מתחם אימונים מיוחד לספורטאים נכים. כרגע הוא מסתפק בעליות מתח בחדר הכושר המאולתר שליד האולם הישן.

גורם שמקורב לקבוצה אומר שהשחקנים הבינלאומיים לא ראו משכורת כבר שנה, וש"למעשה הם משחקים בהתנדבות. קדירוב מבטיח לעזור, למצוא לקבוצה מקום במתחם הספורט החדש. הוא גם בא להצטלם עם השחקנים קטועי הרגל. בינתיים אנחנו מביאים כבוד לצ'צ'ניה על רגל אחת ושתי קביים, וברור שנמשיך לשחק. עבור חלק מהשחקנים הכדורגל מספק סיבה לחיות".

רחובות גרוזני מתרוקנים כשיורדים הדמדומים. עיתונאית צרפתייה, השותפה שלי בפרויקט הדוקומנטרי שמתוכנן לצאת מהסיפור הזה,

חוצה איתי את שדרות פוטין. אנחנו מחפשים בית קפה שבו תוכל לעשן בלי לספוג מבטים, אולי אפילו לשתות בירה, כשמרצדס שחורה עוצרת לידינו במעבר החצייה. הנהג צופר ומציץ מהחלון. עוד אלוף מקומי ממועדון הקרב. קודם ראיתי את האגרופים שלו ננעצים בין צלעות של יריב אימון, ועכשיו האצבעות שלו עוזבות את ההגה מצופה העור והוא מנופף לשלום. "מה נשמע?", הוא צוחק, "איבדתם את הדרך ברחוב הראשי?".

"הם רוצים לשתות משהו", עונה לו המקומי שמלווה אותנו.

"ביי, תבלו", שומר האלוף על ארשת לבבית, מתעלם מהתשובה וממשיך הלאה. הצ'צ'ני שאיתנו מפנה מבט לעבר המכונית שמחליקה במורד הרחוב. "מתנה מהנשיא", הוא מציין.