אלימות - לטפל בסימפטום או במחלה?

לאחרונה אנו מדווחים כי מערכות המדינה נדרשות לסוגיה אליה נחשפנו בתדירות הולכת וגוברת - תקיפת קשישים. גוברים הקולות להחמיר ולמצות את הענישה עם אלה המנצלים את כוחם, יכולתם הגופנית המאפשרת להם לפגוע בקשיש, אשר נמצא לפניהם חסר ישע באותו רגע, ברחוב למשל, בחניה, במרכול או בגן הציבורי. מנתונים שהצטברו ברשומות מסתבר כי במקרים שבהם מותקפים קשישים ומוגש כתב אישום נגד התוקף, העונש הניתן לו הוא בממוצע כשנתיים. תקופת זמן הקצרה משמעותית מהתקופה המותרת לשופט לפסיקה כעונש, על פי חוק.

עוד בערוץ הדעות:

לפתוח קולנוע בשבת בי-ם? שהבעלים יקבעו / מירב כהן

אירועי בוסטון והסלחנות המערבית / ד"ר שאול רוזנפלד

חינוך (חרדי) להתעלמות מהמדינה / פרופ' יזהר אופלטקה

אכן, חשוב ונחוץ להרתיע בענישה משמעותית ולהבטיח כי אדם שמנצל את כוחו ופועל באלימות כלפי אדם מבוגר, ידע כי לא יוכל לצאת פטוּר, או עם עונש מינימאלי בעקבות כך.

אולם יחד עם זאת, מהו ההיגיון בחקיקת חוקים המתייחסים באופן מיוחד לסקטור מסוים של נפגעי עבירה? שכן, אם ייחקק חוק אשר יבטיח ענישה מחמירה במקרי אלימות כלפי קשישים, האם יש הגיון לחוקק חוקים ייעודיים המתייחסים באופן מיוחד גם לענישה במקרים של אלימות כלפי נשים? כלפי ילדים וקטינים? כלפי מורים? כלפי צוותים רפואיים? כלפי ערבים? כלפי יהודים? כלפי שכנים? כלפי בני זוג? כלפי

 עובדי ציבור? כלפי עובדים זרים? כלפי ספורטאים? כלפי אוהדים? כלפי אנשים שהתוקף טוען כי תפסו לו חניה? תפסו לו תור בבנק? תפסו לו מקום ישיבה בקולנוע ועוד?

והרי כל סוגי האלימות האלה ועוד, מצויים במקומותינו בשפע. במילים אחרות, מהו ההיגיון לטפל באופן נפרד בסימפטום במקום במחלה? אולי עתה הגיעה העת להתבונן בתצרף השלם, ולהכיר במציאות שהאלימות בחברה הישראלית, מצויה בכמות רבה וגוברת, ובכל מקום? ובהקשר לכך, יש צורך בהגברת הענישה באופן משמעותי כלפי כל אלימות מצד אדם כלפי אדם אחר.

הענישה אינה משמעותית

ההרתעה והענישה כלפי האלימות במדינת ישראל אינה משמעותית דיה. על המערכות השונות להידרש לכך ולדאוג שהרתעה וענישה משמעותית בפועל, אכן יתרחשו. הקורא בתקשורת על מקרי אלימות והטיפול המשפטי בהן, לא יכול שלא להסיק פעמים רבות כי היד הננקטת כלפי עבריינים אלימים היא רכה מדי. הדבר אמור במקרים של אלימות כלפי קשישים כמו גם במקרי אלימות אחרים.

השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל לשנת 2011, מדווח על תדירות של כשתי דקות בממוצע לביצוע עבירות רכוש בהן התפרצויות לבתים ולעסקים, גניבת כלי רכב, גניבות באופן כללי, גרימת נזק לרכוש בזדון. כל ארבע דקות בממוצע עבירות אלימות המקבלות את ההגדרה "אלימות קלה", וכל כחצי שעה בממוצע עבירה כנגד קשישים, עבירה בין בני זוג, עבירה המוגדרות כתקיפה חמורה.

מדי שעתיים בממוצע מבוצעת בישראל עבירת מין חמורה, ומדי כ שלוש עד ארבע שעות בממוצע מבוצעים שוד, עבירות מין חמורות. כל יומיים וחצי בממוצע מתבצע רצח בישראל וכל יום וחצי בממוצע ניסיון לרצח.

כלל התושבים בישראל, צריכים לדרוש מרשויות המדינה להגביר את האכיפה והענישה כלפי אלה הנוהגים באלימות. אלימות בהיקפים הללו אינה בהכרח רעה חולה בלתי נמנעת. יש לדעת להידרש לה ולעשות את המהלכים הנדרשים על מנת לטפל בה. הזכות לביטחון והגנה היא זכותו של כל אדם. ובנוסף, זו חובתה של המדינה לעשות כל שביכולתה על מנת להבטיח במידה הרבה ביותר האפשרית את בטחונו של כל אחד מאיתנו. לנוכח פני הדברים הללו, אנחנו עדין לא שם.