אירועי בוסטון והסלחנות המערבית

אמנם גנותם של פעולות הטרור בבוסטון ושל שני מבצעיו הצ'צ'נים-המוסלמים נישאו במערב בימים האחרונים בפי רבים, ומקצת מהמהדירים אף מצאו עוז בנפשם והרחיבו את מעגל הגינוי עד כדי דיבור סרה גם במקורות ההשראה הג'יהאדיסטיים שלהם - אך עדיין כמעט הכל, באירופה כמו בארה"ב, נשמרים כמו מפני אש מהפניית אצבע מאשימה לעבר בתי הגידול והאולפנה האיסלאמיסטיים, המצמיחים כפס ייצור שאינו שוקט על שמריו את התופעות, הארגונים והרוצחים הללו.

עוד בערוץ הדעות:

הסיפור האמיתי מאחורי הכאת קשישים / ד"ר דנה פוגץ'

רווחים לפני צרכים / עידית לבוביץ'

החיה והמנגל / אילן הורוביץ

לפחות עשרות תאי ג'יהאד פועלים במערב, חלקם רדומים וחלקם שוקדים על הוצאת זממם לפועל, והמשותף לכולם הוא משטמה יוקדת למערב ורצון עז להיפרע מכל מה שהוא מייצג. אלפי מסגדים מצויים במערב, כשחלק ניכר מהספרות המופלאה

 היוצאת מהם, לרוב במימון בעלות הברית של ארה"ב, סעודיה וקטאר, עוסק בשיקוץ, בהבאשת ריחו של המערב המארח, ובהכשרת לבבות ג'יהאדיסטית.

מאז פיגועי ה-11 בספטמבר נחשפו כ-50-60 התארגנויות של גרעיני טרור איסלאמי באירופה ובארה"ב, שכל מטרתם לחבל ככל יכולתם במערב המסואב והטמא. רובם ככולם נהנים מהכנסת האורחים המקומית, רבים מהם לומדים במוסדות אקדמיים במערב בסיוען הנדיב של מלגות מקומיות, וכמובן שכמעט לא נמצאים בהם חלכאים ונדכאים שייאושם בה להם ממצוקתם.

והאחים הצ'צ'נים כמובן אינם חריגים בשרשרת ההוויה הזאת. הם קוראים לרצח ג'יהאדיסטי, ומעלים סרטים ליוטיוב על שחרור אלים של ארץ הקודש פלסטין ולא רק אותה - ובארה"ב, כמו בחלקים ניכרים במערב, הקולות הנשמעים ברמה, בעיקר במדיה, הם בעיקר אלה המבקשים למקד את הגנאי והביקורת בנישה של הטרור הצ'צ'ני, פן חלילה ייזרק לחלל האוויר הצירוף המכליל והמעליל נורא של "טרור איסלאמי".

מניו-יורק ועד טולוז

כך היה זה עם הקב"ן האמריקאי נידל מאליק חסן, שרצח 13 מעמיתיו בבסיס פורט הוד בטקסס ב-2009 לאחר שהושפע מהמטיף אנואר אל אוולקי, ובארה"ב היסו את כל מי שביקש לעמוד על מקורות ההשפעה של מאליק חסן; וכך היה זה בצרפת 2012 בעקבות הטבח בטולוז של מוחמד מראח, שכל ניסיון להרחיב את יריעת האחריות ההשראתית נתקל בחומה תקשורתית בצורה של ביקורת של אפליה וגזענות. אם כך, מה הפלא אפוא שאדם כמו פרופ' רוברט רדקר נאלץ להימלט על נפשו מצרפת תוך נטישת מקום עבודתו רק משום שהעז למתוח ביקורת על התוקפנות האיסלאמית באירופה.

בין אם זה בניו יורק 2001 (מגדלי התאומים), בבאלי 2002, במדריד 2004, באמסטרדם 2004 (רצח תאו ואן גוך), בדנמרק 2005 (פרסום הקריקטורות של מוחמד שבעקבותיו נהרגו יותר מאלף איש בעולם), בלונדון 2005, באוקיינוס האטלנטי 2006 (ניסיון לפוצץ שבעה מטוסים באוויר); בין אם זה בלבנון, ברוסיה, בניגריה, בתימן, בתאילנד, בסומליה, באוגנדה, בהודו, בקשמיר, בפקיסטן, או בסודן - חרושת הטרור האיסלאמית אינה יודעת גבול ושובע.

כך, למשל, "יבולו" של טרור זה רק בחודש שעבר כלל מאות קורבנות בחבל דרפור, בדרום סודן, בניגריה, בפקיסטן, במאלי, בתימן ובסומליה (וזו רשימה חלקית בהחלט). ובמערב, שהפך את המוסר הכפול למקצוע ואת גלגול העיניים לאמנות, מביטים בעיניים כלות במספרים ובזוועה, ולא רק שלא מעלים על דל מחשבותיהם ושפתותיהם את ההשערה שמא משהו בתרבות הזו מעודד את האלימות הזוועתית, או למצער מגלה כלפיה אורך רוח וסובלנות אין קץ, אלא שביומניהם כבר רשומים משכבר הימים האשמים האמיתיים, למשל, הקולוניאליזם המערבי, הכיבוש הישראלי, האימפריאליזם האמריקני, או התמיכה המערבית במנהיגים ערבים מושחתים ותאבי בצע.

מרמדאן ועד עבדל ראוף

כך יכול תומך טרור כפרופ' טארק רמדאן מאוקספורד ליהנות מהכנסת אורחים מערבית מופלאה, תוך שהוא מוזמן אחר כבוד כמעט לכל פורום אקדמי רלוונטי במערב;  וכך מתאפשר למועזם בג, שהוגדר בבריטניה כתומך המפורסם ביותר של הטליבאן, לקבל חסות וסעד מארגון אמנסטי; וכך יכול איקבּאל סקראני, לשעבר מזכ"ל המועצה המוסלמית של בריטניה, לזכות בתואר אבירות בריטי גם לאחר שגילה תמיכה נלהבת בפסק ההלכה של אייתוללה חומייני נגד סלמאן רושדי; וכך יכול האימאם פייסל עבדל ראוף, הרוח החיה מאחורי היוזמה להקמת המסגד בסמוך לגראונד זירו, להיהפך לשליחו של אובמה למפרץ הפרסי, גם לאחר שטען כי אין כל קשר בין חמאס לטרור, ולמדיניות ארה"ב הייתה תרומה מכריעה בפיגועי התאומים.

כשלפני שבועות ספורים הועמד לדין טרוריסט מוסלמי בארה"ב, דרשה התביעה הפדראלית במפגיע לאסור את השימוש במונח טרור איסלאמי או טרור על רקע איסלאמי, שכן, לדידה, יש רקע קיצוני. לא היה בכך יותר מיישור קו עם דבריו של ג'ון ברנן, שבהיותו יועצו של אובמה לענייני המאבק בטרור (כיום ראש ה-CIA) קבע ב-2010 כי "ג'יהאד הוא היטהרות", "ג'יהאד הוא מאבק קדוש, שבו האדם מטהר את עצמו ואת הקהילה", וש"אין כל קשר בין האיסלאם לרצח חפים מפשע". אותו קו הסברה שורטט כבר חודשיים קודם לכן בבית הלבן, שממנו יצאה ההנחיה המפורשת לא להשתמש עוד במינוח "איסלאם קיצוני ומיליטנטי".

לפיכך אין תמה שממשיכה לפרוח אותה ברית זוגיות מופלאה בין מיטב האליטות התקשורתיות, השלטוניות, התרבותיות והאקדמיות מהמערב, המעלות על ראש שמחתן את השוויון והדמוקרטיה, את זכויות האדם והאזרח, ואת מעמד הנשים והמיעוטים, לבין עידית קנאי האיסלאם, הרומסת ברגל גסה כל ערך מהערכים הללו, אך כמובן תוך השמעת זמירות המספקות אליבי דחוק ורצוץ לאותם אידיוטים מערבים מועילים. גם אירועי בוסטון לא מצביעים על סטייה מדרך הישר הזו.