"המאהב": צלילות הכאב, רכות הסיפור
"המאהב" של מרגריט דיראס שהפך לספר פולחן עבור קוראים רבים, מתאר סיפור אהבה אסור ומלא בתשוקה שמאחוריו מסתתר סיפורה של משפחה מעורערת. בתרגום החדש של היצירה, המילים של דיראס ברורות וכואבות. ביקורת
קריאה ראשונה ובתולית ב"המאהב" מ-1984 של מרגריט דיראס, שיצא לאחרונה בתרגום חדש, נושאת בחובה ציפייה והתרסקות. מדובר ברב מכר של סופרת צרפתייה ומוערכת, שחיה חיים סוערים ומלאי כאב. הכותרת שלו מרמזת על סיפור אהבה רומנטי, ולכך מצטרפים הדי הסערה הציבורית של סרט הקולנוע שהופק בהשראתו ב-1992, על סצנת העירום שבו מחד - והמועמדות לאוסקר מאידך.
- לכל העדכונים החמים: היכנסו לפייסבוק של ynet
- אוהבים לקרוא? היכנסו לפורום הספרים שלנו
גם העלילה בתמצות זריז נשמעת כמו כר פורה לתיאורים חושניים וגרפיים, כזו שנותנת דרור לפנטזיות קמאיות. נערה ספק ילדה, בת 15 וחצי בלבד, מתמסרת לזרועותיו הבוערות מתשוקה של מאהב המבוגר ממנה בלמעלה מעשור, לשנה וחצי של שיכרון חושים ואהבה אסורה.
האהבה הזו אסורה לא רק בגלל פער הגילים, והאיסור שבה מתבטא ברבדים נוספים: הוא עשיר מאוד, והיא ענייה, מה שימנע מאביו לאשר את הקשר הזה ולייעד את בנו לחתונה עם בת זוג הולמת. הוא בן המקום, והיא צרפתייה, שחיה ולומדת בקולוניה בעקבות מעבר של הוריה למקום. אמה ואחיה לעולם לא יאשרו את הקשר עם מי שהם תופסים כזר.
צרפו לכך את העובדה שהסיפור נכתב מנקודת מבטה של האישה, ולא של הגבר, ושמדובר בספר שחלקים ניכרים ממנו הם אוטוביוגרפיים, והנה, ההנחה לכך שיש בידינו סיפור מלא פרטים עסיסיים שמוכתר כיצירת מופת, מושלמת. אבל הקריאה מספקת חוויה אחרת לחלוטין, שמפרקת את הציפייה לארוטיקה ולפורקן, עם כל מילה נוספת שנקראת.
פרי ההמצאות והפרשנות
דיראס שנולדה וחיתה בהודו-סין עד גיל 17, גודלה על ידי אם אלמנה בעוני לאחר מות האב ממחלה, מתארת את קורותיה באופן חידתי, שגורם ליצר המציצנות לתהות מה מכל זה קרה באמת, ומה הוא פרי פרשנות של דיראס המבוגרת על חייה של דיראס הנערה. הכתיבה פיוטית, מדויקת, מקמצת, כל מילה חשובה ואין שום אפשרות להיסחף לתוך מערבולת חושנית.
אולי גם ב-1984, הידיים הרבות שמיהרו לרכוש את הספר הקטן קיוו לנרטיב רומנטי,
היא מתארת תמונה שלא צולמה מעולם, שלה, על המעבורת בה פגשה במאהב שלה לראשונה: נערה בודדה, מושכת תשומת לב בבגדים שגדולים עליה, סנדלים מוזהבים וכובע גברי שאמה, הלא יציבה נפשית, איפשרה לה לחבוש. תיאור התמונה הזו, כפי שהיא אוהבת לזכור את עצמה בעיני רוחה חוזרת כמה פעמים בספר.
נדמה שהיא מדברת על עצמה הצעירה בנוסטלגיה, אבל לא. האכזריות של חייה מבצבצת כמעט מכל עמוד, מכל שורה. ככל שהקשר בינה לבין המאהב מעמיק, הפרשה היא מבקשת להעביר בספר זה מתבהרת: זה לא סיפור אהבה, זה סיפור על משפחה מעורערת.
החושניות, התשוקה והתאווה - אלמנטים שעליהם היא מדברת בריחוק - מדגימים שהדוברת מיד ידעה מהי תשוקה, כאילו קראה עליה באיזה ספר בעצמה. אך כשהיא מתארת את הפעם הראשונה בה היא והמאהב מתנים אהבים, היא ממשיכה לשמור על מרחק. למעט המילה תשוקה, אין כמעט פירוט של מה שהיא מרגישה, אם היא מרגישה בכלל. היא עניינית, ופונה לתיאורי העיר, במקום להתכנס אל תוך רגשותיה שלה.
נחמה תקועה
הגיבורה מתאווה גם לגופה של נערה אחרת, חברתה לפנימייה. היא מפנטזת כיצד היתה מפגישה נערה זו עם המאהב שלה, מתארת את חמוקיה בשימוש במטאפורות יפהפיות ומתוחכמות על חול, ומדגישה את תמימותה וחמקמקותה של אותה חברה. התיאור הזה מדגיש שמדובר בגיבורה בתחילת שנות ההתעוררות המינית שלה, אבל גם מדגיש עד כמה היא תקועה, כמו הקורא שמבקש למצוא נחמה בארוטי ונכשל.
הקשר עם המאהב, שכולל גם מתן הטבות חומריות בתכשיטים וכסף, הוא דרכה של הנערה להתרחק ממשפחתה ובה בעת לקשור את עצמה באופן סבוך יותר לתוך קשר הדם החונק, החולה, הלוקה בטירופה של האם ובעוני, שצובע את הכול בגוונים של ייאוש.
היא מתארת את המאהב שלה כגבר חלש, גופו עדין, ויחסו למשפחתה כנוע ועלוב. הוא מזמין את אמה האלמנה ושני אחיה למסעדות יוקרה, כאלו שבחיים לא יוכלו להרשות לעצמם. במפגשים האלו איש לא מדבר איתו, גם לא היא.
הוא סובל השפלה מידיה ומידי משפחתה, הקולוניאליסטים העניים הגאים, אבל האם היא אכן מאהבת קרת מזג ואכזרית, או שהיא רק משחזרת תפקיד? דמות של אישה שהיא חושבת שהיא צריכה לגלם? ברומן אין לכך תשובה, והאכזריות שבקשר הזמני שביניהם מרפררת אל האכזריות של הקשר בינה לבין אמה, ובינה לבין אחיה הגדול.
הנערה, מדברת על שני אלו בתיעוב, אבל גם באהבה, בחמלה, ברחמים. היא מספרת על המכות של אמה, הצעקות והקללות שאחיה הגדול מדרבן. אין שם פירוט מדויק של מה שהוא עשה לה, אבל נודף מכך ריח עז של התעללות פיזית ואף מינית, מבין השורות. היא מתארת את אמה מכה אותה, ואת אחיה לוחש לה להמשיך מעבר לקיר.
הגיבורה מדברת בחיבה על התשוקה, מסבירה שהעונג הולך יד ביד עם כאב, כאב עד מוות. האם המוות מייצג את הידיעה שמדובר ברומן קצר מועד? ביחסים ההרסניים שלה עם משפחתה שמעיבים על חייה ועל מערכות היחסים שלה מכאן ואילך, או על יצר המוות כפי שהוא מתואר בכתביו של פרויד? התשובה ניתנת לפרשנות הקוראים - בזמן שדיראס חזרה לתקופה זו ולמאורעות חייה פעמים רבות בכתביה, כשבכל פעם היא מאירה אותם מזווית אחרת.
ב"המאהב" כמו בטקסטים נוספים של דיראס (שכתבה בין היתר את התסריט ל"הירושימה אהובתי") האירועים חמקמקים, מובילים את הקורא לא אל פני השטח, אלא אל תוך הנפש פנימה, לרבדים של אופל, של סודות בתוך המשפחה שאסור להגות, של תשוקה שלא יכולה לרפא את הטירוף. קריאה ב"המאהב" מותירה את הקורא עם תאוותו בידו, מבולבל, אך כמי שחש שעבר יחד עם הגיבורה טלטלה. הקריאה ממלאת את החלל שהתשוקה הותירה, במשהו אחר, בלתי נתפס כמעט - שעוסק בטירוף, בחיים, באהבה. הניסיון לתפוס את הדבר הזה, את הנפש האנושית במכאוביה, הוא "המאהב".
"המאהב", מאת מרגריט דיראס. מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מחברות לספרות. 124 עמ'.
