אטומים עד הקבר: כשאב לא יכול להיקבר לצד בנו
את משפחת דרוביצקי אני מכירה באופן אישי, וגם את אהבתם האין-סופית למדינה שעל אדמתה נהרג בנם, ושהפנתה להם עורף כשגנאדי ביקש להיקבר לצד בנו הלוחם. האזינו למנגינה של איגור, שמעו את תפילת אביו - ודרשו פתרון. זו אחריותכם
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
לאחר ההלוויה, הוריו – אווה וגנאדי – הוציאו לזכרו את "תפילת הדרך". קטנה, פשוטה, עם תמונה על מדים, נכנסת לכל ארנק. משפחת דרוביצקי הרגישה חלק. חלק מהחברה הישראלית.
לאביו של איגור, גנאדי, הייתה בקשה אחת על ערש דווי: להיקבר לצד בנו. זו בקשה נפוצה בקרב הורים שכולים, והחלקות הצבאיות ערוכות לכך. כאשר המשפחה ביקשה לממש את צוואתו של האב, היא נתקלה באטימות איומה. גנאדי אינו יהודי, ולכן לא יוכל להיקבר ליד בנו. ארבעה ימים היטלטלה גופתו בין בתי העלמין השונים, אך כולם הפנו עורף למשפחה הקטנה, שחיפשה מנוחה נכונה.
כשתיאטרון האבסורד חוגג
במדינת ישראל שרותי המוות (כמו כל השירותים המשמעותיים הניתנים לחיים), מוחזקים בידי הרבנות. הם קובעים בדיוק איך תיקבר ואיפה, ולאזרח שאינו מעוניין לקחת חלק בפולחן היהודי אין אלטרנטיבה מטעם המדינה. המצב האבסורדי הזה מייצר היתקלויות איומות ברגעים הכי קריטיים בחייו של האדם – הרגע בו הוא מאבד את היקר לו מכל.
כל עוד אין מערכת אזרחית מקבילה שמסוגלת להעניק לאזרח בחירה כיצד לחיות או למות, חובה על המערכת הקיימת להתמודד עם כל מקרה רגיש הנקלע לפתחה. אבל שוב תיאטרון האבסורד חוגג, ולפתע בקשה פשוטה של אב להיקבר לצד בנו, זוכה להתעלמות ולאכזריות מופגנת מצד הממסד.
הגמרא במסכת גיטין (ס"א, ע"א) כותבת: "קוברים מתי גויים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום". מהו אותו שלום? ניתן לתת על כך אין-ספור תשובות מלומדות, אך אין ספק שהמקרה שלפנינו זועק את רמיסתו של השלום דווקא במקום הכי קרוב אלינו – גוי שישראל הוא.
היהדות אינה רק דת, אלא קודם כל, ובראש ובראשונה, תרבות. מדינת ישראל מתמודדת זה כמה עשורים עם עולים הרואים עצמם יהודים לכל דבר מבחינה תרבותית, אך אינם נחשבים יהודים מבחינה הלכתית. כל עוד מערכת הנישואין והקבורה הן דתיות באופן בלעדי, על המדינה לייצר פתרון הולם, רגיש ושוויוני עבור אותם ישראלים שהוכיחו פעם אחר פעם כי עמנו עמם, ותרבותנו תרבותם.
ההלכה יודעת למצוא פתרונות יצירתיים עבור מצבים סבוכים בהרבה, אך דווקא במקומות הרגישים הללו, הממסד הרבני וחברה קדישא מתגלים בשיא אטימותם ואכזריותם.
זכותו של אב להיקבר לצד בנו
את משפחת דרוביצקי אני מכירה באופן אישי בזכות חלקי כתחקירנית בפרויקט ההנצחה המרגש "עוד מעט נהפוך לשיר", המשודר בגלי צה"ל מידי שנה. שיר שכתב איגור הולחן במסגרת הפרויקט, ובוצע על ידי דני רובס.
אני יכולה לספר רבות על מחויבותם של אווה וגנאדי למקום הזה. על אהבתם האין-סופית למדינה שעל אדמתה נהרג בנם, אותה מדינה שהפנתה להם עורף בצורה כה אכזרית ברגע משבר נוסף. אני יכולה לספר כיצד גנאדי, בעברית רצוצה, סיפר כמה גאה היה בבנו כשזה השתלב בין הישראלים, והלך לפנימייה צבאית על מנת להוציא מעצמו את המיטב.
אני יכולה לספר על הדמעות שהציפו את עיניו כששמע שוב ושוב את מנגינתו של התיקון הכללי שהוקרא לזכר בנו ברחובות נהריה, למרות שגנאדי עצמו אינו יהודי. אך כל זאת לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שגנאדי איבד את בנו. וזכותו של אב להיקבר ליד בנו, לא משנה בן לאיזו דת הוא.
העוול למשפחת דרוביצקי כבר נעשה. השאלה היא לא האם מצב כזה יקרה שוב, אלא רק מתי. זה עניין של זמן עד ששוב תדרוך משפחה שכולה על מוקש בדמות פקיד אטום, רב שמקטין ראש או מדיניות שאינה מסוגלת ואיננה רוצה לייצר פתרונות.
הקשיבו למנגינתו של איגור, האזינו לתפילה שנישאה בקול גדול ברחובות עילוי נשמתו, זכרו את צוואתו של אביו - ודרשו פתרון. הגיע הזמן לקחת אחריות על אלה שנחשבים כשהם מתים על הגנתנו, אך איש לא סופר אותם כשהם חיים בינינו.
לפנייה לכתב/ת 
