פיליפ ק' דיק: הסופר שמחוץ למשוואה
יש סופרי מדע בדיוני שהגיעו עם הספרים שלהם עד לירח. פיליפ ק' דיק הוא אחד מהם. קובץ הסיפורים "האדם שמחוץ למשוואה" מהווה הזדמנות נפלאה לראות כיצד התחיל את המסע אל החלל
לפעמים זה מרתק להגיע אל צעדיו הראשונים של סופר גדול, ולהיווכח היכן בדיוק היה כן השיגור שלו, ולאן הוא המריא משם. זו החוויה העולה מקריאת "האדם שמחוץ למשוואה וסיפורים אחרים" (מהדורה אלקטרונית בלבד, הוצאת "טרה ספרים"), אסופה של סיפורים שפיליפ ק' דיק כתב בשנים 1954-1952, הרבה לפני הרומנים הגדולים שלו כמו "ואליס", "יוביק", "האיש במצודה הרמה", "מדוע אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות", והרבה לפני אולי היצירה המרשימה והכמעט בלתי נתפסת שלו "The Exegesis".
- לכל העדכונים החמים: היכנסו לפייסבוק של ynet
יצירה זו היא למעשה אוסף של יומניו, הרהוריו ומחשבותיו של דיק, דרכם הוא מנסה להוכיח (ורוב הזמן בצורה די משכנעת) את העובדה כי חווה בצורה כלשהי תקשורת עם ישויות מחוץ לכדור הארץ. נושא זה מטיל ספק בכל תפישת המציאות הסובייקטיבית והאובייקטיבית, זאת במיוחד נוכח החזיונות הברורים שהיו לו, וביניהם יכולות לראות מבעד אור ורוד המופיע בנסיבות מסוימות בשמים (מוטיב מרכזי גם בספרו המטלטל והגאוני "ואליס").
רבים שייכו את ההתעסקות האובססיבית של דיק בסוגיה זו, לכמות האל.אס.די שהוא נטל, או לחלופין להתפרצויות אפילפטיות באונה הרקתית של מוחו. סביר להניח שהתשובה קצת יותר מורכבת, אם כי יש בתיאוריות הללו שמץ של האמת. בכל זאת, קריאה בסיפור "צוות כיוונון", שהוא אולי המרשים ויוצא הדופן בקובץ הזה, אולי תוכיח שהספקות ותפישת המציאות (או האנטי מציאות או המולטי-מציאות) הדיקית תמיד היתה שם, ולא נדרש כוח חיצוני משוער (נוכחות אלוהית) או סמים הילוציגנניים, כדי להוות גורם משמעותי ביצירתו.
לראות, ולא לחזור
בסיפור "צוות כיוונון", בחור שעובד במשרד עורכי דין, יוצא לעוד בוקר שגרתי ואפרפר בחייו, אבל לפתע, בגלל טעות אקראית בחישובים, מגלה לפתע שהמציאות נשלטת בידי כוחות וגורמים לא ברורים - לאו דווקא עוינים. פתאום הכל הופך לאפר, והוא רואה דרך הדברים עצמם, וגם דרך החיים שפסקו. סביבו אין בניינים או צמחים או אנשים, אלא רק שכבות אפר דקות הנראות כמוהם, ומתפוררות בנגיעה. "ראיתי את רקמת הדברים נפרמת. ראיתי מאחורי הדברים. ואני לא רוצה לחזור", הוא אומר לאשתו.
- אוהבים לקרוא? היכנסו לפורום הספרים שלנו
סיפורים על חורבן אפוקליפטי והשיטוט האנושי האחרון בין עיי החורבות הללו, הם כבר דבר מוכר. גם בשני העשורים האחרונים הנושא חזר לזירת הספרות עם "הדרך" של קורמאק מקארת' ועוד לפניו "ארץ הדברים האחרונים" של פול אוסטר, לצד כותרים מוכרים נוספים. גם אצל דיק עצמו החורבן הוא מאפיין דומיננטי, אך האופן בו הוא מתאר את המציאות המסויטת הזו: בדיוק, ובמינימליזם, ובתחושה הכללית שהסיפור מעלה - מצליח ללפות גם שישים שנה אחרי שהטקסט נכתב, וגם אחרי שהעולם חווה את אסון התאומים, צ'רנוביל ועוד זוועות.
למעשה, הסיפורים המוקדמים הללו של דיק מסמלים תקופה היסטורית וגם אישית. יש בהם משהו מאוד נאיבי מצד אחד, והנאיביות הזו, הפצפיסטית, היא אולי הדבר העיקרי שלא עובר בעלילה חלק ונקי אל המאה ה-21, המפוכחת מדי. הנאיביות הזו באה לידי ביטוי בסיפור "המגינים", המתאר מציאות בה בני האדם התחפרו כמו עכברושים הייטקיסטיים מתחת לאדמה, בעוד מעל פני השטח רובוטים בשם "עופרנים" נלחמים בשמם, במופע מגוחך של טמטום אנושי על-זמני. כל זה קורה על רקע האימה האדירה מפני הסובייטים. אימה שמופיעה גם בסיפור "הדגם השני", וגם בסיפור "הספינה האנושית", שם קשה שלא להיחנק מהריחות הקודרים והמבעיתים של סיוטי המלחמה הקרה.
דיק מנסה לנתח את הלוחמנות האנושית מבחינה סוציולוגית-פילוסופית לכל אורך הספר. מנקודת המבט הזו, סביר להניח שהוא אחד היוצרים היחידים שהציגו בספרי ז'אנר המדע הבדיוני את האדם הסובייטי כיצור אנושי, שאולי יחבור לאדם האמריקני כדי לנצח איומים גדולים יותר. הוא מנסח בסיפוריו עקרונות אוניברסליסטיים, המתרוממים מעל אלמנטים של גזע, דת ולאום, וזה מה שיש לו להציע כנגד מציאות מיליטנטית של טובים נגד רעים, כנגד שטיפת מוח גלובאלית, וכנגד ייאוש מר וחסר תוחלת.
נכון, לא מעט יצירות בז'אנר כבר הציבו את האנושות מאות שנים קדימה כישות מאוחדת, אבל על פי רוב זה היה פשוט מובן מאליו, כמו ב"מסע בין כוכבים". דיק מגרד את האלמנטריות הזו, ולכן אולי עצם פעולת הגירוד אינה נאיבית אחרי הכל. למרות שככל שעובר הזמן יש רעיונות שנשחקים - יש דברים שלא משתנים, כמו השאלה לגבי עתיד האנושות. זו אולי הסיבה שהסיפורים של דיק מדברים על פוליטיקה בין לאומית, ופחות על מקומות סובייקטיבים קטנים של האדם - בניגוד לרומנים שכתב.
באסופה הנוכחית ישנם סיפורים טובים יותר וטובים פחות. מבחינה ספרותית,
דיק כותב בהיר, צלול, ולא מלעיט את הקורא במפרטים טכניים כדי להרשים - נגע מוכר בקרב סופרי מדע בדיוני אחרים. אצל דיק תפישת המציאות העתידנית תמיד בהירה וברורה, ומבחינה מבנית, ניתן לציין שיש אפילו מעט מן השמרנות בסיפוריו הראשוניים
כאמור, הסיפורים האלו הם צעדיו הראשונים, וכך גם צריך לראות אותם: כמו כן שיגור. אחר כך, כמו ניל ארמסטרונג אפל של הספרות, הוא פסע על הירח, ואולי לא חזר משם לעולם. הסיפורים מרתקים אינטלקטואלית, אם כי לא בהכרח כולם עומדים במבחן הזמן. הם מספקים כמה מהתשתיות הרעיוניות הרחבות שיתפתחו לאחר מכן בכתביו של דיק ובחייו בכלל, ומאירים עוד פינה בקורפוס המופלא של הגאון המסויט והחד-פעמי הזה.
המלצה לסיכום: בקשר ל-"The Exegesis", לא הייתי ממליץ לחכות לתרגום בעברית. סביר להניח שאנדרואידים שחולמים על כבשים חשמליות ישלטו בחיינו לפני שזה יקרה.
"האדם שמחוץ למשוואה וסיפורים אחרים", מאת פיליפ ק' דיק. תרגום: חגי אברבוך. הוצאת "טרה ספרים ". 225 עמ'.
