הטרדה מינית: למה הן לא מתלוננות במשטרה?

"אני מבינה למה נשים חוששות להתלונן ורוצות להמשיך בחייהן בשקט. המסע שעברתי מרגע שהגשתי תלונה על הטרדה מינית היה בפירוש עינוי נפש". כך מעידה סיגל (48) שבמשך חודשים ארוכים הוטרדה מינית על ידי אחד ממנהליה במקום עבודתה. בפרשת עמנואל רוזן נחשפו עדויות רבות להטרדה מינית לכאורה, אבל תלונה במשטרה - אין. עם זאת, מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית נמסר כי מאז התפוצצות הפרשה חלה עלייה חדה בפניות למרכזים. מומחים שעוסקים בתחום מסכימים שהחוק למניעת הטרדה מינית בארץ הוא אחד המתקדמים בעולם, אבל גם החקיקה הליברלית לא שינתה את המציאות שבה רק מיעוט מקרב הנשים אוזרות אומץ להתלונן. איך ניתן לשנות זאת ולסייע למוטרדות? 

עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet

עוד דיווחים בחדשות ynet:

חוקר בכיר לשעבר: מצב עמנואל רוזן נראה חמור

בדיקת משטרה בפרשת עמנואל רוזן, נשים יזומנו

החוק למניעת הטרדה מינית מ-1998 מגדיר חמישה סוגי התנהגות כהטרדה:

סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני;

מעשים מגונים, כלומר מעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני שהמוטרד אינו מסכים להם;

הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם שהראה למטריד כי אינו מעוניין בהן (כאשר ההצעות הן תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול, המוטרד אינו צריך להראות שאינו מעוניין בהן);

התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן (גם כאן חל אותו כלל בנוגע ליחסי מרות).

התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית היא עבירה פלילית.

החוק גם מגדיר שלושה ערוצים שבהם ניתן לפעול נגד המטרידים: הליך פלילי באמצעות הגשת תלונה במשטרה, הליך משמעתי במקום העבודה, והליך אזרחי באמצעות הגשת תביעה אזרחית.

2010: 165 אלף נשים הוטרדו בעבודה

אולם למרות ריבוי האפשרויות, רק מעטות מבין אלו שהוטרדו מממשות את אופציית התלונה. בסקר משרד התמ"ת ב-2010, דיווחו 165 אלף נשים על הטרדה מינית במקום העבודה, ורק 24% מתוכן העידו שפנו לרשויות. לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מגיעות מדי שנה כ-12 אלף פניות על הטרדה מינית, אך רק 20% מהפונות מחליטות להגיש לבסוף תלונה.  

"קיים מצב מובהק של תת דיווח", קובעת עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של האיגוד. לדבריה, "למרות שהעבירות הללו מוגדרות פליליות, במשטרה ובפרקליטות עדיין אין הפנמה מלאה של משמעותן. היחס אליהן הוא עדיין ככאלה שמתאימות להליך המשמעתי. הרבה פעמים תיקים נסגרים בלי שהגיעו בכלל לכתב אישום".  

בנוסף, לדבריה, "נשים חוששות מתגובות הסביבה, מהחקירה ומההליך המשפטי ולכן ממעטות להתלונן. החשש הזה גובר נוכח תחושת הבושה שנלווית לפגיעה המינית". היא הסבירה כי חקירה במשטרה היא קשה: "הרבה פעמים היא דורשת עימות בחדר סגור עם הפוגע וחקירות חוזרות בבית המשפט שמלוות בהטחת אשמות כלפי הקורבן. נשים רבות מדווחות על ההליך הזה כפגיעה חוזרת או כאונס חוזר. כשמדובר בפגיעה במקום העבודה, החשיפה קשה עוד יותר ומזכירה דינמיקה של פגיעות בתוך המשפחה, שבהן יש קושי גדול לקורבנות לפרוץ את חומת השתיקה".  

שמרית פרנקל, רכזת סיוע במרכז לנפגעות תקיפה מינית בירושלים שאנשיו מלווים מתלוננות בהליך הפלילי, מציעה לשנות את הגישה: "כששואלים למה נשים לא מגישות תלונה במשטרה, צריך לזכור שיש להטיל את האחריות קודם כול על הפוגע ועל המעסיק. אבל בפועל כחברה אנחנו מטילים את כובד המשקל על מי שנפגעה, מצפים ממנה להתנגד ולהתלונן בסיטואציה שבה הרבה פעמים כלל לא מאמינים לה". 

לשנות את התודעה

לדבריה, אחרי חקירה משטרתית רק מיעוט התלונות הנחקרות הופכות לכתב אישום ומגיעות לבית המשפט. גם היא ציינה את הקושי הרב שנגזר מההליך המשפטי, שמאלץ את הקורבן שוב ושוב לחשוף את "הפרטים הכי אינטימיים בחייה. מדובר בשחזור של טראומה ובמצב שאיש לא רוצה להימצא בו".

במרכז בירושלים תקום בקרוב קבוצה שתלווה מוטרדות שבוחרות להתלונן. "אנחנו עושים הכול כדי להעצים את הנשים הללו בכל בחירה שהן מקבלות", אמרה פרנקל, "אבל שינוי רחב יותר יושג רק כשכל פוגע פוטנציאלי יחשוב כיצד הוא היה פועל במקרה שבת משפחה שלו הייתה נפגעת". 

לדברי קליין, "שיפור יגיע רק כשיוגשו יותר כתבי אישום על ידי הפרקליטות והמשטרה ובאמצעות הנגשה של ההליך הפלילי - שיכלול יותר הגנה לקורבנות מפני חשיפה, והכשרה יסודית יותר של החוקרים שתצמצם את הנזק שגורמת החקירה". לצד אלו טוענת קליין, ש"השיח החברתי חייב להשתנות, כך שהאצבע המאשימה לא תופנה אל הקורבנות. רק אז נשים ירגישו חופשיות יותר להתלונן".

נציבת שוויון זכויות בעבודה בפועל, עו"ד אינה סולטנוביץ'-דוד, סבורה שהמעסיקים חייבים לעשות יותר כדי להגן על נשים: "מעבר לזה שמדובר בעבירה על החוק, לפיו מעסיק מחויב ליצור סביבת עבודה נקייה מהטרדות מיניות, מעסיקים צריכים להבין עד כמה הטרדה מינית במקום העבודה פוגעת במהלך התקין שלה, ורצוי שיקדימו תרופה למכה ויעבירו מסר חד משמעי נגד הטרדות". היא מקדמת הגברת מודעות בקרב מעסיקים, במטרה "שבמקומות העבודה לא יהיה בדל אחד של סובלנות כלפי הטרדות מיניות".

"מה את רוצה? זו רק נשיקה" 

סיגל, שחוותה את הדברים על בשרה, מסכימה: "התחושה הראשונית כשאת מוטרדת היא הלם ומבוכה. את לא מצפה לקבל יחס כזה במקום העבודה שלך. זה מביא לשיתוק ולא משנה באיזה גיל את וכמה את חזקה ובעלת ניסיון חיים". רק אחרי כמה חודשים מאז שהוטרדה היא אזרה אומץ להתלונן בפני מנהליה, אך ההליך המשמעתי בעבודה הגיע למבוי סתום. היא הגישה תלונה במשטרה, אף שלדבריה "לא רציתי להתלונן ולחשוף את הדברים, לא רציתי להיכנס למערבולת ופחדתי מהחשיפה בפני כל הקולגות שלי. כל מה שרציתי זה להמשיך לעשות את העבודה שלי".

תלונתה הביאה לבסוף להגשת כתב אישום נגד המטריד ולמשפט שארך ארבע שנים. בסופו הורחק המנהל שהטריד אותה ממקום עבודתם המשותף, אך זוכה מחמת הספק. "לא כל החוקרים אדיבים ואמפתיים, היו גם אמירות כמו, 'מה את רוצה, זו בסך הכול נשיקה', שגרמו לי להרגיש בושה גדולה", אמרה. "בבית המשפט כשפרקליטיו של הנאשם ניסו להציג אותי כשקרנית הרגשתי מושפלת", הוסיפה, אך למרות זאת חשה שניצחה במאבקה.

"הקושי עצום. אני לא חושבת שכל אחת צריכה להתלונן. אבל לפחות במקרה שלי, בזכות התלונה והתמיכה של המשפחה שלי ושל בן זוגי, עמדתי לבסוף מול מי שפגע בי ומנעתי ממנו להמשיך לעבוד ולפגוע בנשים אחרות".

קווי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מאפשרים לשתף, להתייעץ ולקבל ליווי ותמיכה. לנשים: 1202 לגברים: 1203.