דבורה עומר: כתבה גיבורי על, אבל אמיתיים
כדי להנחיל לילדים את תמונת העולם של הציונות, היו נחוצים סוכני תרבות רבי עוצמה. איש לא ידע לברוא את סיפורי המדינה במילים היטב כמו דבורה עומר. אריאנה מלמד נפרדת מהסופרת שדהרה עם מניה שוחט, התאהבה עם זוהרה וצללה קדימה
הרגש הזה, אצל ילדים, לא נולד באופן טבעי. טקסי יום עצמאות וסיורי מורשת אמורים לפתח אותו, אבל רובם יעמדו שם מפוהקים ומייחלים שייגמר כבר. כדי להנחיל לילד או ילדה את תמונת העולם הבסיסית של הציונות, נחוצים סוכני תרבות רבי עוצמה, משכנעים ומרתקים, קוסמים של ממש שיודעים לברוא עולמות במילים. איש לא ידע לעשות זאת טוב כמוה.
הספר הראשון של דבורה עומר שקראתי הוא הספר הראשון לבני הנעורים שכתבה: "דפי תמר".
יומנה של תמר גל מקיבוץ רימון היה חידוש מרנין בנוף הספרות לאנשים צעירים מאוד:
היתה בו גיבורה בת גילי פחות או יותר, חייה התרחשו בזמן הווה, בעיותיה היו אוניברסליות וכנותה היתה משכנעת די הצורך כדי שאראה בה חברה של ממש. זה היה רב מכר היסטרי, ובצדק גמור, ביקום תמים שבו לא היו מסכי מחשב וטלוויזיה, ומתוכם לא נשקפו בני נוער שטופי הורמונים בין הפרסומות. עד אמריקה הרחוקה והמסתורית כל כך הפלגתי עם תמר, שבכרך השלישי לעלילותיה יצאה עם הוריה לשליחות מטעם המדינה. כן, המדינה היתה נוכחת גם ביומנים.
כולנו חלק מהסיפור הגדול
בשנה שבה ישראל הפכה לאימפריה קטנה ראה אור "שרה גיבורת ניל"י", ואפשר לומר שהיתר הוא היסטוריה: כאן החל העניין העמוק של דבורה עומר בדמויות מופת מתולדות הציונות והיהדות, וכאן גם התגלה הכישרון הייחודי שלה לרגש ילדים בסיפורים שהם, מה לעשות, סיפורי מבוגרים.
לעתים קרובות הגיבור שבהם הפך בעינינו לגיבור בגלל מוות אלים. את המוות הזה תמיד צריך היה לתרץ ולהצדיק, ללמוד ממנו לקחים ולהשתמש בו כמופת, ולשם כך ראוי היה שהגיבורים ייצבעו בצבעים עזים של איכות אנושית עילאית ומוסריות בלתי מתפשרת, כמו שילדים אוהבים. גיבורי על, אבל אמיתיים לגמרי. רחוקים מאוד מעולמות היום-יום של הילד, ובכל זאת אפשר לחוש שגם הוא חלק מן הסיפור הגדול.
הסיפורים שלה הלכו והתרחבו. מפקד האצ"ל בורח ממחנה המעצר הבריטי באפריקה, בנימין זאב הרצל ממציא את המדינה היהודית, זוהרה לביטוב מהפלמ"ח אוהבת את שמוליק קופמן וזה ייגמר באבל, צביה לובטקין הלוחמת מלמדת את הילדים מהן "דמעות של אש", בן גוריון מעפיל לבדו "אל ראש ההר", חייה של מניה שוחט חולפים "בדהרה", איתמר בן אב"י אוהב את לאה, ויצחק רבין קם כמו עוף החול מן הרצח ב"נשבעתי אמונים". יש עוד. כולם נושאים תווי איכות של תחקיר הוגן, וכתיבה משובחת.
היא התייחדה בכך שחיפשה עבור נשים צעירות את הגיבורות, ביודעה שגיבורים-בנים לבדם לא מספיקים לנו. היא באמת ביקשה ליצור קירוב לבבות ואינטגרציה דרך ספרים ב"צוללים קדימה" וב"על הגובה", מהם למדנו שגם אם נולדת במקום הלא נכון ועלית ארצה במרבד הקסמים, יש לך סיכוי להיות דיילת. עומר הצניעה מאוד את הביוגרפיה הטראומטית שלה כילדה, עד שהעזה לחשוף ב"פגיעה ישירה" טפחים ממנה: שנים ארוכות חשבה שאמה, שנהרגה בתאונת אימונים של ההגנה, בעצם התאבדה. כך אמרו לה המבוגרים ושיקרו, ובספר הזה לימדה את עצמה לשנוא את השקר אבל לשוב ולהאמין למבוגרים כי אי אפשר בלעדיהם.
אחרי הצעירים, גם הפעוטות התאהבו בה. "הנשיקה שלהכה לאיבוד", אך בעצם לא
הלכה לאיבוד והפכה לקלאסיקה של הגן. גם "מגדל של קוביות בניתי" הוא מטבע לשון. בנוסף כתבה גם אגדות חז"ל וסיפורי בריאת עולם לקטנטנים, כרכים מרובים של שירים לימי חול וחג, ומעשיות על כלבלבים וחתולים. טביעת האצבע שלה בספרות הילדים הישראלית גדולה כל כך, איכותית, ועל-זמנית.
רק בדיעבד יכול אדם להבין את הקשר בין טעם ספרותי רווח לבין יחסו למולדתו. מ שגדל על דבורה עומר ירצה מתישהו בבגרותו לפרק את המיתוסים, וימצא אותם משעשעים ורבי-פנים כרובוטריקים בסיפורים של אתגר קרת. מאוחר יותר, כשהציניות והעייפות גוברים, אפשר להתרפק על המולדת הזאת, המוגשת לקורא נעימה ומרוככת ככרית פוך אצל מאיר שלו.
אבל צריך להתחיל בדבורה עומר, בדמעת ההזדהות של ילד קטן על גורלה של שרה אהרונסון או בחלומה של ילדה להיות גיבורה אמיתית, ממש כמו מניה שוחט. מהחלומות הללו ומן הספרים המצוינים של עומר, קמה ונרקמת תרבות. יהי זכרה ברוך, אהוב וחיוני כמו ספריה.
