בעקבות הטרגדיות - משפחת ביטון מצילה חיים במד"א
במהלך של שנה וחצי איבד נפתלי ביטון את אביו ובנו הצעיר עבר תאונת דרכים קשה - שני אלה חיזקו אצלו את ההבנה שהוא חייב לעשות משהו, אז הוא התנדב למד"א. כמה שנים אחריו הצטרפה גם הבת צליל, שהיתה עדה לתאונה של אחיה הקטן, ולפני חצי שנה התחיל להתנדב גם ניר, האח הצעיר שנפצע קשה
- עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet
הסיפור של משפחת ביטון מחצור הגלילית מתחיל לפני כ-12 שנים. סב המשפחה, שמעון ביטון היה אז 73. כמנהגו בכל בוקר יצא להליכה במקום המגורים, לפתע לקה בליבו ונפל. ילדים שהיו במקום רצו מיד וקראו להוריהם שהגיעו וניסו להעיר את שמעון, לא יודעים שהם מבזבזים זמן יקר. "הם ניסו לעזור ומהלחץ אף אחד לא חשב על אמבולנס, וכך נוצר עיכוב שהביא להידרדרות במצב ולבסוף סבא נפטר", מספרת צליל שהיתה אז רק בת 11.
עוד כתבות בערוץ הבריאות:
- רגע אחרי קורס מד"א - בת 15 ביצעה החייאה מוצלחת
דוד חולה בסרטן; מד"א הגשימו חלומו להגיע לכותל
מתנדבי מד"א בני 16 יילדו תאומים בכביש המהיר
"אנחנו משפחה מאד מגובשת וקרובה, דוד שלי גר לא רחוק מהיכן שזה קרה, וכל הזמן לא הפסקנו לחשוב מה היה קורה אם הוא היה יודע, ומה היינו יכולים לעשות אם רק... ואם", היא אומרת. המחשבות האלו הטרידו את מנוחתו של נפתלי ביטון, אב המשפחה, שאחד מחבריו היה מנהל תחנת מד"א ביישוב, וכבר במהלך השבעה הגיע להחלטה שהוא מצטרף למד"א, חלילה אם יקרה משהו דומה, הוא ידע לעשות הכל וכמו שצריך. וכך היה.
"אבא עשה את הקורס בחצור הגלילית - קורס של חובש רפואת חירום ונהג אמבולנס", מספרת צליל. "ככה הוא התחיל להתנדב ותוך כדי זה לנו היתה הזדמנות להכיר את כל העובדים המתנדבים, כשהיינו יושבים עם אבא שלי. הוא היה עושה משמרות, אנחנו היינו מביאים לו אוכל, ואנשי הצוות הפכו לחלק מהמשפחה".
התאונה ששינתה את חייה
כשנה וחצי אחרי שאיבדו את סב המשפחה, חגגו במשפחה את יום ההולדת של אחד מבני הדודים. "היינו ביום הולדת של בן דוד שלי וכל המבוגרים ישבו בפנים", מספרת צליל שהיה אז בת 13. "אני הכי מבוגרת בקרב הילדים, אז ביקשו ממני לצאת ולהשגיח עליהם. יצאנו החוצה ונעמדנו על מדרכה ממול לבית שבו היתה מסיבת יום ההולדת. בין הבית למדרכה הפריד כביש".
"היו ממש הרבה ילדים", מספרת צליל, "וניר, אחי שהיה אז בן 6, היה בצד השני. הוא שיחק במין כדור גומי קטן קופץ, וכנראה שהוא זרק או שקפץ לו הכדור ועף לכביש בדיוק כשהגיע רכב". ניר קפץ לכביש והרכב פגע בו וזרק אותו קדימה. "איכשהו, ועד היום אני לא מבינה איך, אולי בגלל המוזיקה החזקה שהיתה באוטו", היא מספרת, "הנהג לא שם לב ולא שמע את המכה, והמשיך לנסוע. בדיעבד התברר שהוא המשיך לנסוע עוד 12 מטר כשאחי מתחת לגלגלים".
שניות של אימה עברו על צליל עד שהצליחה להתעשת, והתחילה לצרוח לנהג שיעצור", מספרת צליל. "כולנו היינו בהיסטריה, היחידה שהתעשתה מהר היתה הדודה האמיצה שלי שמיד יצאה החוצה והגיעה אל ניר שהיה תקוע מתחת לאוטו וניסתה להרגיע אותו שהכל בסדר. בינתיים הדודים שלנו הרימו את הרכב והוציאו החוצה את ניר ששכב בעיניים פקוחות, שקט ומבוהל".
עומרי, שהיה אז בן 11, התקשר מיד לאב המשפחה שלא היה באזור וסיפר לו בהיסטריה שלניר קרתה תאונה. האב, שהבין מתוך הדברים שאף אחד לא קרא עדיין לאמבולנס, התקשר מיד לתחנה. אנשי התחנה, שהכירו את האב כחלק מהצוות שלהם, הבינו את הדחיפות, אך בגלל הלחץ הבינו בטעות שמדובר בתאונה שהתרחשה ליד בית המשפחה והאמבולנס נשלח למקום הלא נכון. כשהתבררה הטעות, נשלח מיד האמבולנס לאזור התאונה, שם קיבל ניר טיפול ראשוני.
צליל הגיעה לבית החולים כחצי שעה אחרי שניר הגיע עם האמבולנס ומיד הוכנסה, בהוראת האם, לחדרו. "אחרי הטראומה הזו של התאונה,
אמא שלי רצתה שאני אראה במו עיני שהכל בסדר, שניר חי. החדר שלו היה מחובר לחדר האחיות, ותוך כדי שאני בחדר, שמעתי את אחת האחיות מדברת על מישהו שהגיע עם שבר בראש, פגיעה בגב, סדקים בצוואר, חתך עמוק ברגל שמצריך השתלת עור. רק כשהיא אמרה את השם ניר ביטון, פתאום קלטתי שזה אח שלי. עד לאותו הרגע לא חשבתי לבדוק מה קרה, רק לראות שניר בסדר. פתאום הכל שקע".
מאוחר יותר שמעה צליל שהרופאים יצאו אל האם, אחרי הטיפול הראשוני, ואמרו לה 'מזל טוב, הבן שלך נולד מחדש'. המזל הגדול של ניר היה שראשו נתפס באגזוז, וכשהרכב גרר אותו על הכביש, הראש היה באוויר, רק הגב ספג כוויה מהחיכוך בכביש.
ניר שהה כשלושה בבית החולים, הוא עבר ניתוח להשתלת עור ברגל וניתוח קצר בראש משום שהפצע שנפער לא נסגר באופן טבעי. "היה לו מזל גדול", אומרת צליל. "חוץ מזה שהוא גם היה צעיר והגוף עדיין בצמיחה וחזק וכל מה שנשאר זה שתי צלקות בקרקפת".
אבל הטראומה הפיזית לגוף היא רק תחילתו של תהליך, ניר לא הסכים לדבר עם אף אחד במהלך השהייה בבית החולים, רק עם ההורים. "התאונה מאד ביגרה אותו", מספרת צליל. "בימים הראשונים אבא שלי ישן איתו. התאונה היתה ביום רביעי ובשבת אמא שלי אמרה לו שילך הביתה והיא תחליף איתו. אז היא שאלה את ניר אם הוא פחד והוא ענה לה שהוא ידע שאלוהים שומר עליו. הוא בסך הכל היה בן 6.
לא רק ניר היה בטראומה, גם לצליל ולעומרי, שראו את הכל מול עיניהם, היה קשה. "אחרי התאונה כל רעש של מכונית גרם לי להיסטריה והייתי מתחליה לבכות. אצל עומרי אחי זה התבטא בכך שבכל פעם שהוא היה רואה מישהו מתקרב לכביש, הוא תופס אותו ומבקש שלא ילך, שלא יתקרב לכביש".
איכשהו היה ברור לה שרק אם תתנדב במד"א ותחזה מקרוב בעוד תאונות ותדע איך לטפל, תוכל להשתחרר מהטראומה. "זה משהו שגם אבא שלי אמר לי - אם תדעי לטפל באנשים את פחות תלחצי מזה ותראי שאת יכולה לעזור".
כך, לאחר קורס שעברה, החלה צליל, אז בכיתה ט', להתנדב במד"א. "התנדבתי גם בחצור הגלילית וגם בכפר סבא (שם למדה בפנימייה באותה עת מ.א.) וזה היה יתרון ענק כי בכפר סבא יש יותר נסיעות לצערי מבחצור הגלילית. כך קיבלתי ניסיון שלא משתווה לכמה שנים טובות בחצור", היא מספרת.
חוזרת אל הטראומה
המקרה הראשון של צליל, שהיתה אז בכיתה ט', היה בגשם - "סיימתי את הקורס בסוכות והמקרה הראשון שלי היה מיד עם הגשם הראשון. במד"א יודעים שתמיד בגשם הראשון יש כוננות שיא עם תאונות על ימין ועל שמאל. זו היתה תאונה שנגרמה כשרכב החליק על הכביש הרטוב וכמעט נזרק לתעלה, כדי לחזור לכביש ולא ליפול הוא שבר חזרה ובטעות העיף רוכב אופנוע".
"אני זוכרת שבהתחלה הייתי בהלם מוחלט. אחד מהחבר'ה שהיו איתי הכיר את סיפור התאונה של ניר כי סיפרתי לו לפני כן, הוא הרגיע אותי ואמר לי 'אני איתך, אל תדאגי, זה בסדר, נעשה הכל לאט-לאט'. כמובן שזה היה אפשרי כי התאונה הספציפית הזו לא היה כל כך חמורה, אז הוא פשוט הסביר לי, צעד-צעד, מה הוא עושה והראה לי שהכל בסדר ומה בודקים ומה עושים. מאוחר יותר הבנתי שעם ניר עשינו מלא טעויות שהיו יכולות להזיק לו כי הזזנו את הרכב והזזנו אותו, הוא באמת ניצל בנס".
עם הזמן למדה צליל להפריד בין הרגש לעבודה, "בהתחלה את לוקחת הכל ללב, אבל בשלב מסוים את יודעת שאם את רוצה לעשות עבודה טובה ובאמת לעזור, את צריכה ללמוד לנתק את הרגש שלך. גם אבא שלי כל הזמן אמר לי את זה, שהמקצועיות עולה ככל שיש יותר ניתוק מהרגש וזה עובד לטובת כולם - לטובת המטפל ולטובת הפצוע".
בסוף הכל היה לטובה
היום, ניר בן 16.5 והוא "מורעל מד"א", אומרת צליל בחיוך. לפני חצי שנה עבר קורס חובשים והצטרף לצוות בחצור הגלילית.
"היום", מספרת צליל, "אנחנו יושבים סביב השולחן בארוחות המשפחתיות ומשווים בין מקרים שעברנו, זה מין קטע כזה של מתנדבי מד"א, משוויצים למי היו יותר מקרים נדירים. עומרי אומר שאנחנו משוגעים שאנחנו מדברים ככה, אבל לניר, למשל, תמיד היה ברור שהוא יהיה חלק ממד"א".
הטראומה עדיין קיימת אי-שם בזיכרון, "ניר לא מדבר על זה כי זה די נשכח, אבל אם מזכירים את הנושא, אין לו בעיה לדבר על זה, הוא אפילו למד לצחוק על זה", מספרת צליל. "עומרי יותר רגיש לאנשים, יותר קשה לו לנתק את הרגש", היא מוסיפה. "אמרנו לו להתנדב כדי שנהיה ביחד, 3 מתנדבים, שזה אנחנו, מאחור ונהג מקדימה, שזה אבא שלנו, אבל הוא מעדיף להתרחק מזה".
גם לה לפעמים לא פשוט. "כשאני רואה את הצלקת", היא אומרת, "לפעמים אני כועסת על זה שהיינו יכולים להרוג אותו עם כל זה שהזזנו אותו, וכל פעם אני אומרת לעצמי בראש תודה שאתה חי. גם לקח לי הרבה זמן להשתחרר מתחושת האשמה, אני הייתי המבוגרת שם ותמיד הרגשתי שבגללי זה קרה, זה עוד טראומה שהייתי צריכה לעבד, ההורים שלי היו צריכים לעבוד איתי ולהזכיר לי כל הזמן שאני לא אשמה".
"היום, למשל, יש לי כאילו יותר רגישות כלפי ניר, אני לא יכולה להגיד לו לא כשהוא מבקש ממני משהו. זב ככה גם כלפי עומרי, אבל נדמה לי שלניר אפילו יותר, כאילו אני חייבת לו משהו. לפעמים עדיין יש לי איזושהי תחושה שזה קרה בגללי באיזשהו מקום, אבל בראש הבוגר אני מבינה שזו לא אני".
משפחת מד"א
למרות שעומרי לא עבר הסמכה, יש לו את כל הידע הדרוש כדי לסייע לנפגעים ולהציל חיים. לאחרונה גם אם המשפחה עשתה קורס עזרה ראשונה, "תמיד טוב לדעת מה צריך לעשות", אומרת צליל, "היא אולי לא תתנדב למד"א כי היא כמו עומרי, מאד רגישה לכאב של אנשים, אבל לפחות יש את המודעות ואת הידע שיכול להציל חיים. הרי הדקות הראשונות הן הזמן הכי קריטי אחרי תאונה, ואפילו הדבר המינימלי ביותר יכול להציל חיים".
"נסעתי באחת הפעמים באמבולנס טיפול נמרץ לקריאה של התקף לב, כשהגענו מצאנו שם מישהו שבדיוק עבר במקום והתחיל בעיסוי לב, הוא בעצם הציל את החיים של זה שלקה בהתקף לב, אחרת הוא היה מת. לכן, כל כך חשוב לדעת מה צריך לעשות, אפילו אם לא מתנדבים. הרי אף פעם אנחנו לא יכולים לדעת במי זה יפגע, ולפעמים זה גם פוגע במישהו שקרוב לך שחשוב לך יותר מהכל וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לעזור".
היום, בנוסף להתנדבות במד"א, צליל לומדת ביוטכנולוגיה, והכיוון כרגע הוא לתחום התרופות. אבל היא לא מפסיקה לרגע עם מד"א ומתכננת לעבור בקיץ קורס נהגי אמבולנס ולהתקדם לדרגה הבכירה ביותר שתאפשר לה ההתנדבות.
ביום שלישי (7.5) יצויין בישראל היום הלאומי להצלת חיים ובו ישתתפו בני המשפחה בפעילויות מד"א הנוגעות להצלת חיים - נפתלי יעבוד ככונן, צליל תאייש עמדת התרמה בחצור הגלילית, ניר יעביר סדנאות עזרה ראשונה בחצור הגלילית והאם תחתים על כרטיסי אדי.
למעלה מ-400 סטודנטים, החברים בארגון שגרירי רוטשילד של קרן רוטשילד קיסריה, ומאות מתנדבים מארגוני הצלה נוספים יתפרסו ב-20 ערים וביישובים מקריית שמונה ועד אילת ויאיישו 120 מוקדי התרמה.
היום יצוין בשורה של אירועים שיתקיימו ברחבי הארץ במטרה להעלות את המודעות הציבורית לפעולות מצילות חיים. במוקדי ההתרמה ניתן יהיה לתרום דם, לחתום על כרטיס אדי, לעבור סדנאות עזרה ראשונה והחייאה ולשמוע הרצאות על אימוץ אורחות חיים בריאים, דרכי מניעה ואבחון מוקדם של מחלות הסרטן. בנוסף, יחתימו הפעילים את אנשים על עצומה נגד אלימות כלפי צוותי רפואה.
"היום הלאומי להצלת חיים" נערך זו השנה השלישית בהובלת ארגון שגרירי רוטשילד, מיסודה של קרן רוטשילד קיסריה, בשיתוף עם משרד הבריאות, שלראשונה מצטרף ליוזמה, ארגוני הצלת חיים וארגונים נוספים: מד"א, המרכז הלאומי להשתלות אדי, האגודה למלחמה בסרטן, הנוער העובד והלומד, עמותת יוניסטרים, ארגון אחריי, נוער מד"א, התאחדות הסטודנטים, קו הזינוק וגופים נוספים.
(צילומים באדיבות צליל ביטון)
מידע נוסף על יום ההצלה אפשר למצוא בעמוד הפייסבוק
