חדש במזרחית: מרגול נשמה, אלי לוזון אכזבה

אם יש דבר אחד שאפשר לומר על אביהו שבת זה שהוא מפנים ולומד. בתעשייה של "ראש בקיר", שבת הבין שהוא בדרך להתרסקות בגלל ההשתתפות הסדרתית בתוכניות ריאליטי כמו "חי בלה לה לנד" ו"רוקדים עם כוכבים". זה אולי שמר אותו בתודעה הציבורית, אבל הרס את המוניטין המוזיקלי המוצלח שבנה לעצמו כיוצר מבטיח, וגרם לקהל להפסיק לקחת אותו ברצינות, ומ"תגלית השנה" הוא הפך לסוג של נתן בשבקין.

עוד על מוזיקה מזרחית ב-ynet:

הלב על השולחן: אייל גולן משתבח עם הזמן

אישתאר: "כשהתרחקתי מההווי, חזרתי לשורשים"

שבת עשה את המהלך המתבקש: הפסיק להוציא שירים, נעלם ממדורי הרכילות, נמנע מראיונות לתקשורת ולקח פסק זמן ארוך בו ניסה ללמוד ולהבין מי הוא, מה הסגנון המוזיקלי המתאים לו, ואיך הוא מציל את הקריירה שלו. לעזרתו נחלץ אביו, שהבין שעם כל הכבוד להיותו מנטור עבור זרים גמורים, מי שזקוק לו יותר מכל אופיר בן שטרית, הוא בנו יקירו.

התוצאה של שיתוף הפעולה היא "אושר", בלדה רומנטית שנופלת בדיוק על משבצת שירי הסלואו לעונת החתונות הקרובה. "אושר" בדרך פלא מצליח לדלג מעל הקיטשיות האופיינית לז'אנר שירי החתונות: הוא מתרחק מהסגנון הים-תיכוני (וזה אולי גם מסמל את הקו המוזיקלי החדש שלו), והשירה של שבת נשמעת הפעם בוגרת, גברית ועם זאת לא מאיימת. בקיצור, "אושר" הוא שיר נעים עם התפאורה המרגשת הנכונה - ובהחלט ייתכן שזה יהיה להיט הקאמבק שלו.

האמא של הסול

מרגלית צנעני אולי תגיד לי שזו לא מחמאה, או מחמאה שהיתה בשמחה מוותרת עליה - אבל במשהו אחד הפרשה שהיתה לה אשתקד עשתה לה טוב, ואפילו טוב מאוד: השירים שהוציאה מאז, הם מהטובים בקריירה שלה. מ"ילד" ו"רגשות מזויפים" ועד ל"כולי באורות", צנעני נשמעת בהם כמו הזמרת שפעם אמרו עליה שהיא האמא של הסול בישראל.

מרגלית צנעני. האמא של הסול בישראל(צילום: דורון עדות)

הטקסטים נוקבים, השירה אדירה, הלחנים בועטים ואחרי שנים שאי אפשר היה אפשר להישאר אדיש אליה בגלל הופעותיה בטלוויזיה, בשנה וחצי האחרונה, הציבור בישראל מגלה צנעני אחרת: לא שופטת ריאליטי צבעונית, לא פרזנטורית אהובה וגם לא דמות מעולם הפלילים אלא מה שהוא כבר שכח שהיא - זמרת. ומשיר לשיר, היא מתגלה כאחת המבצעות הטובות ומרגשות בעולם המוזיקה הישראלי.

כבר לא לבד

את הקריירה של עידן יניב בשנה החולפת אפשר לסכם במילה אחת: אסון. יניב, הצהיר כאן בראיון באוקטובר האחרון, שהאלבום החדש שלו ייצא תוך חודשים ספורים, שהוא עבד עליו לבד, ושהוא מתנתק ממזרחית כי הוא לא מתחבר לז'אנר. הבעיה היתה שהניסיון של יניב לנהל לבדו את הקו המוזיקלי לא עבד: השירים מהאלבום המיועד לא הצליחו, והוא הבין בדרך הקשה שלא כל אחד יכול להיות גם מנהל, ושעליו להתרכז במה שהוא טוב בו - לשיר.

האלבום נגנז בינתיים, ויניב חזר לאולפן מלווה באנשי ניהול מהשורה הראשונה. את התוצאה ניתן היה לשמוע מהשבוע שעבר בשיר "את החיים שלי בלב", שהוא אחד מהלהיטים הכיפיים שיצאו לאחרונה, בו יניב נשמע כמו שלא נשמע הרבה זמן: צעיר, קליל ואפילו מגניב. אז נכון, בסוף הוא חזר למזרחית כמו גדול, וכן, הוא כבר לא מנהל את עצמו - אבל אחרי כל כך הרבה סינגלים כושלים, יניב סופסוף נשמע כמו ההצלחה הגדולה שפעם היתה לו. רק נקווה שזו לא הבלחה חד פעמית ושהוא באמת ימשיך בקו שייקח אותו קדימה. 

אוהב / לא אוהב

אהבתי את החדש של חיים ישראל "אהבה מדור לדור". ישראל, שהוא לדעתי אחד הפספוסים הגדולים במוזיקה הישראלית שכן הוא מתעקש להמשיך בקו הדתי ולא מנסה לפרוץ גם למגזר הכללי, הולך ומאבד את המומנטום לעשות זאת. בינתיים הוא מוציא שירים בקצב קבוע לקהל הגדול שלו, והפעם הוא חידש בשיר עם גרוב מדליק ושירה קלילה ובלתי מתאמצת.

צפייה במצעדי ההשמעות הארציים מראה שהשיר מככב גם בתחנות הרדיו הלא דתיות, וכל מה שיש לי לומר לו זה: תאזור אומץ ותתחיל לשיר גם על "בין אדם לחברו" ולא רק על "בין אדם למקום". אם על שיר כזה אתה מככב בהשמעות, אני בטוח שעל שירים שאינם בעלי טקסט או מסר דתי, תצליח הרבה הרבה יותר.

לא אהבתי את הסינגל החדש של אלי לוזון "מצב רוח". מצטער, אבל מצב רוח טוב

הוא בטח לא עשה לי אלא עורר בי חמלה על הזמר האדיר הזה שמתבזבז בלחנים וטקסטים איומים המביישים את היכולות הווקאליות שלו, כישרון הביצוע הנדיר, והלהיטים הענקיים שביצע בעברו. לוזון חייב להפסיק לנסות להתחרות בזמרים צעירים כמו משה פרץ ועומר אדם, ולהתחיל לשיר בהתאם לגילו ובעיקר - בהתאם ליכולות שלו.

עליו לכוון גבוה, לקונצנזוס, בשירים שאינם קלישאות מזרחיות, כאלה שישמו אותו במקום לו הוא ראוי. עצה שלי ללוזון: קח ניהול מסודר, מקצועי ורציני שידע לכוון אותך נכון, ושיעשה איתך עבודה הרבה יותר טובה, כי בינתיים אתה פשוט מתבזה, וחבל.