עיריית ת"א גבתה באיחור של 13 שנה - והפסידה
ניסיון של עיריית תל-אביב לגבות חוב מהשנים 1994-1991 באיחור של 13 שנה, נתקל בחומה בבית המשפט המחוזי - ועלה לעירייה באובדן גבייה של יותר מחצי מיליון שקל
בית המשפט המחוזי בתל-אביב קבע כי עיריית תל-אביב תבטל חיוב ארנונה, מים ואגרות שגבתה בהליכי גבייה מנהליים. זאת, בגין חוב שהצטבר לעותר מיולי 1991 ועד יוני 1994, ולאור שיהוי ארוך ובלתי מתקבל על הדעת בפעולת העירייה.
הליכי האכיפה המנהלית נגד חייב בגין חוב של 532,321 שקלים, החל רק במאי 2007. במהלך השנים התנהל מו"מ בין החייב לעירייה. משלא הושגה הסכמה, הגיש החייב עתירה לביהמ"ש, בה טען כי יש לחשב מחדש את חובו. הסיבה? חיובי העירייה הושתו רטרואקטיבית, באיחור ניכר ומבלי שניתנה לו התראה במשך שנים רבות.
העירייה טענה כי הייתה רשאית לנקוט בהליכי גביה בגין החוב שלא שולם, וכי ההליכים שננקטו נגד העותר סבירים, בכולל באמצעות תביעה אזרחית שהוגשה נגדו.
שיהוי בלתי מתקבל על הדעת
השופטת צילה צפת קיבלה את העתירה. בפסיקתה נקבע כי כאשר הארנונה לא משולמת, לרשות שתי דרכי פעולה: תביעה אזרחית או פנייה להליכי גבייה מנהליים באמצעות התראות על קיומו של חוב.
באשר לחוב שהצטבר עד לסוף יולי 1991, העירייה בחרה להגיש תביעה אזרחית לביהמ"ש בזמן, וניתן פסק דין כנגד העותר שנאכף בהוצאה לפועל. במצב עניינים כזה, לא ניתן לומר כי העיירה שקטה על שמריה ולא נקטה בפעולות לשם גבייתו של החוב האמור.
אלא שביחס ליתרת החוב, שהתגבשה בין אוגוסט 91' ליוני 94', העירייה החלה בהליכי אכיפה מנהליים רק ב-2007. לפיכך השופטת קבעה כי הטענה לשיהוי ואף התיישנות עומדות לזכות החייב.
מכיוון שמדובר בשיהוי החורג בהרבה מעבר לתקופת ההתיישנות, השופטת הפנתה את הצדדים להנחיה שפרסם היועץ המשפטי לממשלה בפברואר 2012. שם נכתב כי הפעלת הליכי גבייה זמן רב לאחר היווצרות החוב, אינו מצב תקין. מכך הסיקה השופטת כי שיהוי באורך 13 שנה, גם אם לוקחים בחשבון את הליכי המו"מ בין הצדדים והניסיון להגיע לפשרה, הוא שיהוי בלתי מתקבל על הדעת וחורג מחובת ההגינות.
לסיום, השופטת הורתה על ביטול חיוב הארנונה, מים ואגרות שנגבה בהליכי גבייה מינהליים בגין החוב שהצטבר מגמר יולי 1991 ועד יוני 1994. לצד אובדן הגבייה בסך למעלה מחצי מיליון שקל, העירייה נדרשה גם לשלם הוצאות משפט בסך 10,000 שקל.
לעירייה אמצעי גבייה עדיפים
עו"ד יובל גנן, העוסק בתחום המקרקעין, מסביר כי "פסה"ד הוא אבן דרך במגמה להחיל על היחסים שבין האדם הפרטי לרשות, את אותם הכללים החלים במשפט הפרטי שבין אדם לרעהו.
"אמנם הרשות זוכה לעיתים לעדיפות מסוימת, ומוענקים לה אמצעים לגביית חובות נושנים שאינם קיימים בדין האזרחי, ואולם הדבר אינו משחרר את הרשות מפעילות סבירה, הוגנת ותמת לב".
- לעיון בפסק הדין
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
