העם רוצה כותל דתי. רפורמיות, הניחו לכותל
הערבים הציקו לנו, הטורקים הציקו לנו, הבריטים הציקו לנו – אך התגברנו. לא עלה על דעתנו שמתוכנו יבואו ויציקו לנו נשים בעלות דעות חריגות. נחמתנו שנשים אלו חריגות גם במספרן, ואינן מייצגות את האומה היודעת לכבד את הזרמים השונים
זה כבר מאות בשנים שהכותל המערבי נחשב עבור עם ישראל כמקום קודש לתפילה, בקדושת בית כנסת. אבל באמת, זה הרבה יותר מבית כנסת. זהו בית כנסת הקדוש ביתר בעולם, וכל היהודים מתנהגים בחרדת קודש בו וברחבה שלו.
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
- שתיים אוחזות בטלית, ואלוהים בוכה/
איציק הלפרין
גם חילונים הבאים בהזדמנויות שונות, כגון לחגיגת בר מצווה, רואים בזה את כבודם להתאים את עצמם לקדושה המסורתית של המקום. טקסים צבאיים רבים נערכים שם, ובהם סיומי קורסים או מסע כומתה, על אף שיש לצה"ל אתר נרחב ומופלא בלטרון. ובכל זאת מעדיפים הם את המקום הצפוף הזה, כדי להתחבר בו למסורת הדתית הקבועה מדורות.
ולכן לא מובנת היא התעקשותן של נשים מכובדות לפגע ברגשות המתפללים שם. במיוחד לאור העובדה שחלק מהנשים האלו אין דרכן להתפלל כלל, אבל החליטו באופן חריג להתפלל בטלית ותפילין לשם מאבק על רעיונותיהן שנשים תעטרנה בטלית ותפילין.
יוהרה ורצון לספק הצגה
כידוע, על פי ההלכה היהודית נשים אינן שייכות למצוות טלית ותפילין. אמנם נכון שבמהלך הדורות החליטו נשים בודדות, יוצאות דופן, שדרכי עבודת ה' שלהן צריכות לכלול גם שתי המצוות האלו, ואיש לא העיר להן דבר, כי היה מובן לכל שמדובר בנשים אשר כל חייהן קדושים לה', ובוערת בהן תשוקה פנימית להוסיף. אך בשולחן ערוך ובפוסקי ההלכה, נפסק שאם אישה רגילה מן השורה תנהג כן – יש בכך יוהרה. כלומר, ראוותנות דתית, או במילים אחרות: רצון לספק הצגה.
אין צורך לומר שעבודת ה' שייכת קודם כל לעולמו הפנימי של האדם. כאשר הוא רואה לנכון להחמיר ולנהוג מידת חסידות – הוא עושה את זה בצנעה (כמו שכתוב: "והצנע לכת"), ולא כחלון ראווה, ובוודאי לא על ידי כך שהוא מעורר מדנים.
כמובן שבדורנו אין חדירה לתחום הפרט, ויהודים שונים סיגלו לעצמם נתיבים שונים בתחום הדתי והרוחני. אבל מכאן ועד לפלישה לעולמם השקט, הרגוע, הנינוח והמלא בשלווה דתית, ארוכה מאוד היא הדרך. וגדולה היא ארצנו, שכל זרם יכול למצוא לעצמו מקום שיהווה כן נרחב לפעולתו, ולא יצטרך לנהוג כאדם חסר תרבות הכופה את עצמו בתוך עולמם של אחרים, אשר קידשו מקום מסוים בנוכחותם במהלך מאות בשנים.
הרפורמים - מיעוט חריג עם נוכחות מעטה בארץ
אכן, במהלך הדורות מסרנו נפשנו על הכותל ורחבתו, שהתרחבה אחרי מלחמת ששת הימים. הערבים
הציקו לנו, הטורקים הציקו לנו, הבריטים הציקו לנו – אך התגברנו על זה. לא עלה על דעתנו שמתוכנו יבואו ויציקו לנו נשים בעלות דעות חריגות במקום הזה.
נחמתנו היא שנשים אלו הן אכן חריגות במספרן, ואינן מייצגות את האומה היודעת לכבד את הזרמים השונים – כל אחד במקומו. מדובר כאן בתופעה קיקיונית, כפי שבכלל נוכחותם של הרפורמים בארץ היא, לצערנו, מזערית ביותר.
אני אומר "לצערנו", כי גם הרפורמים הם יהודים, בשר מבשרנו, ולבנו כואב ודואב כשאנו רואים אותם מתבוללים בארצות הנכר במהירות מחרידה. והיינו שמחים אם הם היו עולים לארץ במימדים גדולים, אף אם הדבר יגרום כאן לסכסוכים. אך מעטים היהודים הרפורמים שעולים מארצות הברית, ורובם ככולם אפילו לא ביקרו בארץ ולו פעם אחת. לכן ברור שהדרישה הזו, מאפיינת קבוצה אפסית שאיננה מייצגת דבר.
להתפלל שהשכל יחזור
דווקא ייאמר לשִבחה של האומה, שהכותל ורחבתו הם סמל עולמי ולאומי של סובלנות הדדית. מתפללים יהודים מכל הזרמים הדתיים למיניהם, עולים לשם מתוך ידידות גדולה. בזה מתקיים חזונו של הרב קוק, להקים סמוך לכותל בית כנסת גדול מעל כל המנהגים הפרטיים, "מתנהג על פי רוב רבני ישראל".
רב גדול, הרב חיים הירשלזון שהיה גר בארה"ב – הציע להקים על הר הבית בית כנסת גדול ורחב, כלל-עדתי. הרב קוק השיב לו שהר הבית איננו המקום לכך, אלא שתהיה ברכה גדולה אם הדבר יתקיים בסמיכותו.
ואכן החזון הזה מתקיים עתה לעינינו, אך כולו עם גווניו, בתוך המסורת היהודית פנימה. אגב, נקודה מעניינת היא שהרב קוק במכתבו מציין שעל חזון זה כבר כתב אדם שלא היה מוגדר כמסורתי, הלוא הוא הרצל, בספרו "אלטנוילנד", שחלם להקים בית כנסת כזה סמוך לכותל.
אנחנו מקווים שהענווה תחזור, שהשכל יחזור, שהתרבות תחזור, ויניחו למיליונים של בית ישראל להתפלל בכותל ללא שום הפרעה ובשלווה, ושלום על ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
