לא יסתפקו ב-67'

"זה מצב אבסורד שאין כמותו בעולם, שבזמן שנעקרו ערבים מאדמותיהם מעלים יהודים במקומם בהפלגות מכל העולם", אמר ח"כ אחמד טיבי ב"יום הנכבה" בשנה שעברה, ולו רק כדי ללמדנו עד כמה לצנינים היא בעיניו עליית היהודים ארצה, עצמאותם ומדינתם, שלידתה לטעמו הייתה ועודנה כרוכה בחטא הגירוש, העקירה, הנישול וההגליה של ערביה.

עוד בערוץ הדעות:

היום רות לא הייתה מתגיירת / הרב גלעד קריב

קריאה אחרונה לדיפלומטיה אפקטיבית / יוסי לוי

ייתכן מאוד שלא תמיד הטון עושה את המוסיקה, וטיבי כעמיתו ג'מאל זחאלקה, שבשבתו באולפן שידור ברמת אביב לפני כמה שנים הסביר למארחו דן מרגלית כי הם יושבים למעשה בשייח' מוניס, והוא, מרגלית, שנולד בתל אביב ב-1938 אינו יותר ממהגר במדינה - חרגו קמעה בסגנונם הבוטה מהקו הרטורי המקובל משכבר הימים על הנהגת ערביי ישראל.

ואולם מבחינה מהותית קצת קשה לאתר הבדלים של ממש בין דברי הח"כים מכנסת ישראל לקביעתם של "עדאלה", "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל" ו"ועד ראשי הרשויות הערביות", כי "ישראל היא תוצאה של פעולה קולוניאליסטית, שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב" (כפי שהדבר כתוב במפורש במסמכי החזון של ערביי ישראל) - כשכל בר דעת אמור להבין מה ראוי שיעלה בגורלה של פעולה קולוניאליסטית משוקצת שכזו.

המהדורה השנייה של "יום הנכבה", המצוין היום ב-15 במאי, כבר שמורה בעיקר לאחיהם הפלסטינים של טיבי וזחאלקה, שיותר משמבכים הם את האסון שנפל על ראשם ב-48', כידוע על לא עוול בכפם, הם מקוננים על כישלונם של צבאות מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק, שפלשו לארץ ב-15 במאי 48', בביצוע התשליך המכובד של היהודים ובביטולה באחת של מדינת היהודים בת היממה.

מתוקף לקורבן

אז, כשזממם של ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב על מיגור "היישות הציונית" במלחמת השמד וטבח (כדברי מזכ"ל הליגה הערבית דאז, עבדל אל-רחמן עזאם, ב-14 במאי 48') לא עלה בידיהם, ומעשיהם לא רק שלא קירבו אותם לתכלית המיוחלת, אלא הרחיקו אותם ממנה ואת חלקם אף מבתיהם - החלה להירקם תוכנית הקונברסיה. אותה תוכנית המרה שבה התוקפן, שזממו לא צלח, הופך את עורו בן-לילה לקורבן זך ותמים, שמעולם, כידוע, לא חרש רוע וזדון; והציונים, שבחוצפתם כי רבה לא ששו אז להניח את צווארם לפני המאכלת, נהפכים באחת ל"ישות כובשת, חומסת ומגרשת".

ברוח ההתְקַרְבְּנוּת המופלאה הזאת, ותוך שהם מצטיידים ב"מפתחות בתיהם" מ-48' ובנאומי תוכחה של "אנחנו מאשימים", נאספים להם פלסטינים וערביי ישראל מדי שנה ביום העצמאות וב-15 במאי, כדי לדוש ב"מעשי הנבלה" שהיהוד "עשה לאבותינו ולנו", ולא פחות מכך - להשיח על ההכרח שבהשבת הגזלה לבעליה ובהחזרת הפליטים לבתיהם. מההתכנסויות, התהלוכות והעצרות הללו לא נפקד חלילה גם מקומם של יהודים טובים, שנפשם הדוויה אינה יודעת מנוח והם אינם יודעים לאן להוליך את "הבושה", ובדומה לאחיהם הפלסטינים, בישראל ומחוצה לה, הם יודעים גם יודעים איך ראוי לתקן "עוולות ציוניות", במיוחד כמו זו של הנכבה, למשל במימוש אמיץ של סעיף 11 של החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם בדבר השבת הפליטים לבתיהם.

אמנם לא כל ההנהגה הערבית החזיקה אחרי דבריו של חאג' אמין אל חוסייני כי "הרוג ביהודים באשר הם, זה ירצה את אלוהים, ההיסטוריה והדת", אך היא הקפידה הקפד היטב לדחות מכל וכל כל תוכנית ליישוב צנוע ומצומצם של היהודים, ולו על מקצת מהשטח שהובטח להם בהצהרת בלפור - בין אם הייתה זו תוכניתה של ועדת פיל מ-1937, בין אם את תוכנית החלוקה השנייה של האו"ם מ-1947 ובין אם היו אלה הצעות אחרות.

פאיז צאיע, אחמד בהא א-דין, נאג'י עלוש, עבד א-לטיף שרארה וקונסטנטין זורייק הם רק אפס קצהו של שובל אינטלקטואלים ערבים מן העבר שביצרו את הקונסנסוס, הפלסטיני בפרט והערבי בכלל, שהיהודים הם עדה דתית ותו לא, וש"מדינת לאום יהודית" היא צירוף מופרך מיסודו - ולפיכך מדינת ישראל כמות שהיא ראוי לה שתעבור מן העולם. חזונם של טיבי, זחאלקה, חנין זועבי, "עדאלה", "ועדת המעקב", "ועד ראשי הרשויות הערביות" או אבו מאזן אינו שונה כמלוא הנימה מאותה רוח השורה על מיטב בניו של העולם הערבי שמסביבנו.

עתה, כשמתגברים מחדש הקולות הקוראים לחידוש המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים, ראוי אולי לחזור

 ולהיזכר מהן דרישותיו ומטרותיו האמיתיות של הצד השני, מה עלה בגורלן של הצעותיהם מרחיקות הלכת לפלסטינים של ברק בקמפ דייוויד ב-2000 ובטאבה ב-2001 ושל אולמרט באנאפוליס ב-2007, ומה נדרשת ישראל לעשות לטעמם לשם תיקונה של "עוולת הנכבה שעוללה".

למקפידים שבקרבנו לשמר את אמונתם היוקדת כי השלום הוא בהישג יד, תהליך ההיזכרות קרוב לוודאי שלא יועיל במיוחד, אך למרבית המפוכחים שבינינו, שהתרבו עד מאוד מאז אופוריית אוסלו ב-93' ועד עתה, תזכורת זאת היא באחת גם ההכרה המחודשת כי תאבונם של טיבי, זחאלקה, אבו מאזן ושות' אינו נעצר בגבולות 67'.