פרשת השבוע: האחריות על החריג היא של כולנו

פרשת "נשא" היא הפרשה הארוכה בתורה והיא נקראת מיד לאחר חג השבועות. הפרשה היא המשך רעיוני של הפרשה הקודמת - פרשת במדבר. הפרשה עוסקת בתפקידי שבט לוי ובמספר נושאים כגון דיני נזיר ומעילה ובהכנות לקראת מסע בני ישראל במדבר סיני.

לטורים נוספים במדור פרשת שבוע כלכלית

הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet

בסיום הפרשה מביאים נשיאי כל שבט בעם ישראל את הקורבנות שלהם. מעין ריטואל חוזר ומעייף המעלה תהיות מדוע לא איחד הכתוב את כל הקורבנות כמכלול והעדיף לספר את אותה ההתנהלות שוב ושוב. להבנתי, יותר מכל מבטא הדבר את עקרון האחדות והאחידות של השבטים. כולם מקריבים, כולם נותנים וכולם זהים.

האם באמת כולם זהים?

במבט על נראה כי הפרשה היא פרשת החריגים. הטמא ,הסוטה, הנזיר והגונב/מועל. "וידבר ה' אל משה לאמר, צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (ה',א'-ב')

הכתוב מצווה עלינו להוציא מהכלל את החריג. על פניו הדבר תמוה. האם בעצם זה שהוצאנו את החריג מחוץ למחנה הוא מפסיק להיות חריג. האם בדרך זו של הרחקה נתקן את מעשיו. האם לא נשיג את ההיפך .

אל תוציאו אותו מהכלל

הנצי"ב מפרש את הכתוב: "משום שהוא דבר קשה לשלוח חוץ ממחנה ישראל לפיכך צריך זירוז". הוצאת החריג אל מחוץ למחנה אינה פותרת את הבעיה גם לדברי הנצי"ב, "המילה אל המיותרת לכאורה מרמזת, לא רחוק כי אם סמוך למחנה". הנצי"ב מבין כי האחריות למעשיו של החריג חלה על הציבור השולח אותו אל מחוץ למחנה. ולא רק על המעשים אלא ובעיקר על הטיפול בו.

שיעור העוני במדינת ישראל הוא הגבוה מבין כל מדינות ה-OECD. שיעור העוני עומד על מעט מעל ל-20%. גם ברמת אי השוויון ישראל נמצאת בחמישייה הפותחת של מדינות ה-OECD.

התקציב שאושר פוגע בשכבות החלשות. לא נכון יהיה להטיל את האשמה על שר האוצר לפיד שקיבל ירושה קשה מקודמו בתפקיד.

מסתבר כי ענני ערפל כבדים כיסו את מסגרות התקציב הקודמות .מילים והבטחות ללא כיסוי השאירו אותו ואותנו כיום עם תקציב קשה ופוגע שאולי הוא מחויב המציאות אך ללא כל ספק מקשה מאוד על בעלי הקצבאות ועל החלשים. קיצוץ רוחבי בתקציב קצבאות הרווחה עלולה לפגוע במובטלים שיאבדו את הכבוד ואת האמונה כי ניתן לצאת ממעגל העוני. ידוע כי עצם ההבנה שלא ניתן לצאת ממעגל העוני מקרבת את הדרך אל הפשע במהירות שקשה יהיה לעצור.

רק לבקש סליחה, האם יש די בכך?

"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא, והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאש אשם לו" (ה',ה'-ז')

הכתוב מפרט שעל המועל לבקש מחילה. ב"צרור המור" מפורש כי בקשת מחילה אינה מספקת. הוא צריך להחזיר את שגנב. הכתוב עוסק ב-2 מעילות, אחת כלפי חברו ואחת כלפי ה' "חטאת האדם ולמעול מעל בה' ".

בפגיעה באדם העניין ברור אך לשם מה מוזכרת הפגיעה בקב"ה? הספרונו במקום מסביר את הנושא "כבר בארה הקבלה שזה נאמר על גזל הגר..."

מדיניות הממשלה בטיפול בעובדים הזרים אינה מוסיפה לנו כבוד. הצעת החוק המקשה על הוצאת כספים מהמדינה גם לעובדים זרים לא תפתור את הבעיה אלא תפרנס בעיקר חאפרים שייגבו על הדרך עוד כמה שקלים מהמשכורות של העובדים הזרים.

תפקיד הממשלה להחליט מה המדיניות שלה עם העובדים הזרים. עד שתקבע ותאכוף המדיניות לא יזיק אם ינהגו בהם כבני אדם.

מי הוא נזיר. צדיק או חוטא?

"וידבר ה' אל משה לאמר, איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' "(ו',א'-ב')

נזירות היא אחת ההחמרות האישיות הקשות ביותר. הנזיר קובע לעצמו גדר ברמה האישית בלבד. מעניינת השאלה האם נזיר זו מעלה או שמא חטא. בעניין זה נראה כי הרמב"ם סותר את עצמו. בספרו מורה נבוכים הוא אומר שנזיר הוא אדם קדוש ואילו בפירושו משנה תורה הוא אומר שהנזיר הוא חוטא.

ניתן להסביר הדבר בקלות יחסית. ציבור אינו יכול להתנזר אך הפרט יכול לקבל על עצמו חומרות ככל שירצה. גם הנזיר שהחמיר על עצמו צריך לדעת כי הפרישות שלו מהציבור אין היא לעולם. זו אינה דרך האדם, ברור שהדבר אינו נורמלי . היכולת להחמיר עם עצמך אין בה רע כל עוד אינך מחמיר בשל כך על האחרים.

מציאות שרואה בחריג ובשונה חלק בלתי נפרד מהחברה היא שלב ביצירת חברה טובה יותר ומחויבת המציאות והיום יותר מתמיד.