מביר א-סבע למצרים. פליטי 48' רוצים הביתה
סולימאן מאמודי צעד מאות ק"מ במדבר סיני עד שהתיישב בכפר שכוח אל במצרים ביחד עם בני משפחתו ואלפי פליטים שברחו מישראל. הוא לא ציפה להישאר במקום זמן רב, אבל למציאות היו תוכניות אחרות. כיום, בגיל 93 ובלי שום זכויות, הוא חי בבית בוץ של שני חדרים עם 13 ילדים ו-28 נכדים וחולם לשוב לאדמתו
בשנת 1948, סולימן מאמודי ברח ברגל עם הוריו ובני משפחה נוספים מבתיהם בכפר ביר א-סבע בדרום ישראל. הגבר בן ה-28 ומשפחתו צעדו מערבה למרחק של כמה מאות קילומטרים וחצו את חצי האי סיני בטרם התיישבו באזור שממוקם 145 קילומטרים צפונית לקהיר.
חדשות נוספות בעמוד הפייסבוק של ynet
עוד חדשות בעולם :
תמות נפשו עם חמינאי. אחמדינג'אד בקרב חייו
הפעם יצליח? ניגריה שוב נלחמת בטרור האיסלאמי
דרוש: כפתור חדש לאתחול יחסי ארה"ב-רוסיה
איראן תלתה למוות שני "מרגלים" למוסד ול-CIA
בני משפחת מאמודי לא תכננו להישאר תקופה ארוכה במחוז א-שרקיה המצרי, אך הבינו שלא יוכלו לשוב הביתה אחרי ההשתלטות הישראלית על כפרם, ששמו שונה לבאר שבע.
מאמודי, כיום בן 93, הוא אחד מבין 3,000 פלסטינים שחיים בכפר המצרי ג'זירת אל-פאדל. את ימיו הוא מעביר בישיבה על כרית שמונחת על רצפה מחוץ לבית הבוץ שלו על שני חדריו.
מיטה רעועה ומאוורר תקרה עם קורי עכביש
דרך העפר שמובילה לבית מקשה על הקשיש הפלסטיני ללכת עם מקל ההליכה שלו. בתוך הבית הוא חי עם 13 ילדיו ו-28 נכדיו. כמו יתר שכניו, כל בני משפחתו של מאמודי ישנים על מזרנים שמפוזרים במסדרונות הבית.
שכנתו של מאמודי, חדרה מוחמד בת ה-52, חיה בבית בוץ בגודל 50 מטרים רבועים ביחד עם 19 בני משפחה. בתוך אחד מחדרי הבית יש מיטה רעועה ומעליה תלוי מאוורר תקרה שמכוסה בקורי עכביש.
במהלך חייו חזה מאמודי בלידתם של שלושה דורות של פלסטינים מחוץ לביר א-סבע ללא גישה לחינוך חופשי וטיפול רפואי - זכויות השמורות לאזרחים מצרים. לדבריו, מצוקותיהם לא מטופלות והאזור שבו הם חיים מוזנח על ידי הרשויות.
לא מקבלים סיוע אפילו מסוכנות האו"ם לפליטים
בשעה שפלסטינים ברחבי העולם מציינים 65 שנה ל"יום הנכבה", התאריך הלועזי של הקמת מדינת ישראל שאותו הם מציינים כ"יום האסון", הפליטים בג'זירת אל-פאדל טוענים כי מצבם קשה הרבה יותר מזה של הפליטים שנמלטו לירדן, סוריה או לבנון. שלא כמו מיליוני הפליטים שחיים במחנות פליטים במדינות אלה, לסוכנות הסעד לפליטים פלסטינים של האו"ם (אונר"א) אין משרדים במצרים ולכן היא לא מעניקה כל סיוע לפליטים הפלסטינים במדינה.
בעקבות המצב, הפלסטינים בג'זירת אל-פאדל נאלצים לדאוג לעצמם אך אינם זכאים להחזיק במשרות ציבוריות. הרוב המכריע של המבוגרים והילדים בכפר הם אנאלפביתים שלא מסוגלים אפילו לממן את שכר הלימוד הנמוך בבית הספר הציבורי הסמוך.
עבודה תמורת גרגרי חיטה
רוב ילדי הכפר לובשים בגדים קרועים והולכים יחפים ומעבירים את הימים בסיוע למבוגרים למצוא בזבל כל מה שניתן למחזור - אחת הדרכים היחידות שלהם להרוויח למחייתם בכפר הקטן הזה. ילדים אחרים עובדים בחוות סמוכות ובמקום שכר מקבלים גרגרי חיטה, שמהם מכינות נשות הכפר לחם בידיהן.
לבית טיפוסי בג'זירת אל-פאדל יש גג שנבנה מקש ומענפי עץ דקל. לכמה משפחות יש מקררים בבתיהן בעוד לרבות אחרות אין ובבתים אין מטבחים אז הנשים צריכות לבשל בכיריים ניידות.
הקהילה הפלסטינית בכפר קרובה ביותר ונישואי תערובת הם תופעה רווחת במקום - דבר שמוביל למומים מולדים בקרב רבים מילדי הכפר. לשם דוגמה, למשפחה אחת יש שתי ילדות חירשות, אך אין לה כסף כדי לממן להן טיפול רפואי מיוחד.
בעוד רוב תושבי גז'ירת אל-פאדל לא מכירים חיים אחרים מעבר לכפר שלהם, הם מספרים שלא איבדו את הקשר שלהם לביר א-סבע, הלוא היא באר שבע. לדבריהם, הם חולמים לשוב לאדמתם ומקווים לחיות חיים יותר מכובדים ולעזוב מאחוריהם את הפינה הנשכחת הזו של מצרים, מדינה שגם ככה סובלת מבעיות קשות של אוכלוסייה הולכת וגדלה בקצב מהיר, שיעור עוני גבוה וכלכלה מקרטעת.