"ארץ נהדרת" חוגגת עשור: מכה קלה בסרעפת

איך שגדלנו, התבגרנו והזדקנו – או שלא. עשור ל"ארץ נהדרת", החגיגה מוצדקת ומובנת, הספיישל מושקע לתפארת ומצחיק נורא, ורק אחרי שהוא מסתיים בסצינה גאונית בה ליאת הר לב תוקעת לאפה שלמה עם שווארמה, אפשר לעצור לרגע ולחשוב, מה נשתנה, אם נשתנה, אם צריך להשתנות.

מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet:

הניצחון של מורן מזור, ההפסד כולו שלנו

"מזל סרטן": מבכים את מותה

עוד ביקורות, כתבות ועדכונים לפני כולם - בעמוד הפייסבוק של ynet

"ארץ נהדרת" היא הרבה יותר מתוכנית טלוויזיה. היא אייקון תרבותי ותיבת תהודה לטרנדים. יש לה תפקיד מעניין ומפתיע בהתפתחות הלשון העברית. היא מראה חברתית שמכוונת אל המכנה המשותף הרחב ביותר, ומצליחה בו בזמן לשקף אותו ולהלעיג עליו ולהאהיב את עצמה על המולעגים. היא סמל סטטוס: קריירות ותחפושות הוזנקו בעקבותיה – ראו למשל את שלי יחימוביץ' ואת עוזי כהן המנוח – ומולעגיה, שרים ומובילי דעה, מאוד שמחים למצוא את עצמם על המסך בדמויות פרודיות מבוצעות באופן מושלם, ולא חשוב מה אומרות הדמויות הללו או כמה מטומטמות וכוחניות הן נראות ונשמעות.

ליאת הר לב ב"ארץ נהדרת". הופכת את המסע הזה לחיוני ואמין

לסכם את כל זה אי אפשר וגם לא צריך, ודאי לא בספיישל אחד, ולכן ברור היה מראש שלא כל אוהביה של התוכנית ייקרעו בין מקבץ פרסומות למשנהו. מה שבכל זאת נכנס לתוכו יצר עונג צרוף – עם סימני שאלה.

הפתיח: שרה וביבי במיטה במטוס. צפוי? רק במובן אחד: במשך עשור, צופיה של התוכנית התרגלו לקבל את פרשת השבוע הפוליטית בתרגום לפרודיה, כפתיחה לכל הפאן. גם הפעם לא התאכזבו: מריאנו ביבי אומר, רק תקציב האיפור של ארץ נהדרת גדול יותר משלנו, ושרה מורחת לו כל מיני דברים על הפרצוף, ובסופו של פתיח שניהם חבושים בקפלט ופאה, לואי ה–16 ומארי אנטואנט. צחקתם? בכיתם? הצליח להם.

הולכים לתת בקודקוד!

אז מה עוד היה לנו? קיציס וליאת הר לב, החידוש הכי משמעותי בעונות האחרונות, יוצאים למסע פה ושם בארץ ישראל. הוא בתפקיד קיציס, היא בתפקיד תל אביבית נוירוטית עם שאיפות גדולות בתחום הספרות ובוז גדול עוד יותר למקום העבודה שלה, "ארץ נהדרת", בו היא משמשת כסוג של פקק – אבל דעתני מאוד. הכל פח בעיניה, משווארמה ועד גלגל"צ, מקיציס עצמו ועד להורים שלה במושב. מן האינפוף הטורדני עד למשקפיים המתריסים, מאוסף הדעות הכאילו-נאורות ועד לכמיהה למיינסטרים, זו דמות נפלאה של פקאצה חכמולוגית, ונוכחותה הופכת את המסע הזה לחיוני ואמין.

תחנה ראשונה: גבול ישראל מצרים, שם ה"בלוגריות" משרתות בקרקל, ומאפשרות לנו להתענג על הופעה קצרה של אסי כהן, הכוכב הגדול והאבדה הגדולה. "בעיני זה מהמם שנותנים גם לבנות להרוג אנשים", הוא משחרר לחלל העולם כשעלמה זק, מאי הבלוגרית האחת והיחידה, מהגגת על מחסנית ההלו קיטי שלה, יורי (רועי!) ותמיר משרתים ב–8200 ו"הולכים לתת בקודקוד", ובין לבין אפשר להגניב ביקורת חריפה ומצויירת על נוהלי הפתיחה באש של צה"ל.

הרומנים. הברקה

נקסט, כי הזמן קצר. הרומנים! איך אהבנו אותם, איך התגעגעתי להברקה שהיתה הכלאה בין גזענות כלפי עובדים זרים לבין מחווה לקוסטריצה. הם חזרו לרומניה וקנו את "רמזור", הידועה אצלם כ"תמרורסקי". שוב הצליחו להבריק בכתוביות ובמקור. אז איך אומרים "כל היום חופרת" ברומנית? "ספקטור, ספקטור, ספקטור". ואיך זה "לא שווה שקל?" סטימצקי!

נוטשים את הפוזה לטובת הלאפה

הביקור בתחנת הדלק שבה דב נבון בתפקיד הכתב המדיני הנעבעך מייצר שקר כלשהו היה אחד מרגעי נפילת המתח: כלום לא היה קורה לו הדחקות המאולצות שם היו נשארות על רצפת חדר העריכה. כי לובה מהסופר, שמגיעה מיד אחרי אודי, נפלאה מתמיד: עכשיו היא כבר לובה מלכת הלובי של מגדלים כלשהם, ו"לא בא בלובי" נשמע נפלא, והתסריט בו מרינה מקסימיליאן בלומין היא אנוצ'קה הבלונדית, הבת של לובה וסטודנטית לרפואה שמתאהבת באייל גולן (פיניש) – מקסים עד דמעות, מתחנן לעוד ועוד, כולל דמותה של ניקול מ"מעושרות". הכלב שלה? "פקינז מעורב עם לאה שנירר". יש כאן שינוי מרנין בהליכותיה של "ארץ נהדרת": כבר לא צוחקים על עדות אלא על מעמדות חברתיים שבהם העדתיות היא רק סמן אחד.

לובה. כבר לא צוחקים על עדות

והנה עוד אהבה גדולה של אזרחי הארץ הנהדרת. קשת ליבליך בת 16, ולאור מצוקות הזמן היא חוגגת באיחוד ארועים עם שמעון פרס ויומולדת 90 שלו. "אני אזנק מתוך קאפקייק ענק ואתה תקפוץ מכור אטומי", היא מציעה.

סימני ההיכר של המצויינות מורגשים גם הפעם. הפקה מופתית ועתירת ממון ודמיון. ביצועים מלוטשים, אבל קצת מלוטשים מדי. התחושה לאורך הספיישל היא שכולם יורים את הטקסטים שלהם במהירות גבוהה מדי ובלי הצדקה מיוחדת לעשות דווקא כך. עד שזה מגיע לשוס הענק, המדהים, של הפילוסים בברצלונה.

קשת ליבליך. מצוקות הזמן

מאז "האבנט דה ג'וז ספרד אינאף" של "החמישיה הקאמרית" יש בהומור המקומי תבנית ברורה של מערכון על יחסינו עם העולם. ראשית, העולם כולו נגדנו. שנית, אנחנו מתנהגים בו כפיל בחנות חרסינה. שלישית, זה ייגמר ברע: הפעם יוצאים מריאנו (פילוס) אורנה בנאי (דקלה) ואסי כהן (שימי) בעקבות הרכוש האבוד של סבתא רבא-רבא, מאנוסי ספרד: "אני יודע? אונס זה מילה קשה, אולי היא לבשה משהו מגרה", מהגג פילוס בשמו של הזכר הישראלי הממוצע, ודקלה משחררת אמרת מופת: "עם שאין לו עבר, אין לו מאיפה לגרד פיצויים". בהמשך, כשהיא מתאהבת בנצרות ומבקרת בכנסיה, היא אומרת: "הדת שלהם יש בה הכל. ציורים כמו בואן גוך אלייב, מוזיקה כמו בספא וחופש ביום ראשון". אבל כשהיא מקבלת רק קרקר דק אחד מלחם הקודש, ברור לה שעבדו עליה: מה זה, דת בלי סלטים?"

הפילוסים. שוס ענק

בשבוע שעבר כתבתי כאן על אגדה אורבנית לפיה ארץ נהדרת מעורבת בהשכרת הצדף מתוכו קשת ליבליך קופצת לאירועי הבתמצווש. ובכן, יש צדף כזה, אפשר לשכור אותו תמורת 3,000 שקל ויש טמבלים חובבי סטטוס שאכן עושים כן, אבל התוכנית אינה מעורבת. להיפך, כפי שהסביר לי מולי שגב: קשת נולדה בין היתר אחרי שיוצריה צפו באי אמון בצדף הזה עצמו והחלו לתחקר את שגעון הבת מצוות המושקעות, ונחרדו. אם התוצאה היא שילדות תובעות מהוריהם "בת מצווש כמו של צדף", זה מעיד רק עליהם - ולא על כוחה העצום של "ארץ נהדרת".