הילד שלכם נסיך? אל תתפלאו שהפכתם למשרתים
"בואו נודה - נסחפנו: הילד נמצא בהרבה משפחות לא רק במרכז, אלא על במה מורמת מעם. כולם נושאים עיניים אל הפעוט שעל הפודיום, כשעל פרצופם הבעת הערצה מכל דבר חכמה או דבר שטות של הילד, כמעט ללא כל אבחנה". דפנה תייר קוראת לכם להרגיע - לפני שתהרסו את הילד. כתבה שלישית בסדרה
בכתבה הראשונה בסדרת הכתבות הנוכחית רמזתי על תופעה עכשווית של הורות מעריצה: הורים שיותר מסתם אוהבים את ילדם - הם ממש מעריצים אותו. מכיוון שזהו הלך הרוחות כיום - ילדים הזוכים להערצה עיוורת של הוריהם - אין להתפלא מסגנון דיבור חדש שפשה במחוזותינו: האם גם אתם שמתם לב שבאחרונה מלאה ארצנו במשפחות מלוכה? כל זאטוט או זאוטוטית זבי חוטם מכונים על ידי הוריהם "נסיך" או "נסיכה". הכינוי, בהתאם, נאמר לרוב בטון שכולו התרפסות וסגידה.
רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו , ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
"הגעתם לביתם של יהלי, לימור וקובי... איננו יכולים לענות, אתם מוזמנים להשאיר הודעה", בוקעת ההקלטה מהמשיבון המשפחתי. מה הסיכוי שמישהו רוצה להשאיר הודעה ליהלי בן/בת החודשיים? אפסי. אך ההורים דאגו להבהיר לכל מי שבקשר איתם כי מעתה הם אינם בעלי הבית היחידים.
יהיו שיחשבו שזה קטנוני להיטפל לדוגמאות הללו. אבל החשש הוא שהסממנים הקטנים הללו מסמלים תופעה בעלת משמעות רחבה ועמוקה ביותר: כשאב סבור שבנו נסיך, כשאם חושבת שבתה צריכה להיות מוזכרת לפניה בייצוג המשפחתי - אנחנו בבעיה. סדרי עולם - מופרים. היוצרות התהפכו ומשהו השתבש בתפיסת תפקידם של ההורים, האמורים להיות מובילים, ובמקומם של הילדים במשפחה.
אף פעם לא מאוחר מדי - כך תשיגו סמכות הורית ב-10 צעדים:
- פרק 1: די לזרום עם הילד: בונים סמכות הורית ב-10 צעדים
- פרק 2: איך יודעים שלא דרשנו יותר מדי?
- פרק 3: לא מציגים אחדות מול הילדים? הם ינצלו אתכם
- פרק 4: תפסיקו להסביר ותתחילו לעשות
- פרק 5: הילד עקשן? זה בגללכם
פרק 6: מתי שימוש בכוח הוא לגיטימי?
פרק 7: איך להתמודד עם התפרצויות זעם?
פרק 8: מה הסוד בהצבת גבולות לילדים?
פרק 9: לעשות שימוש יעיל בחיזוקים חיוביים
פרק 10: מה הסוד של ענישה נכונה?
אתם קוראים לו נסיך - הוא רואה בכם משרתים
לאורך המאה ה-20, במקביל לשינויים חברתיים ומדיניים, התחולל שינוי מהותי במקומו של הילד במשפחה, ומהאחרון בחשיבותו הפך להיות המרכז. תפיסת "הילד במרכז" (פדוצנטריות) הלכה והתחזקה, ומאז שנות ה-50 של המאה הקודמת היא פילוסופיית החינוך המובילה בעולם המערבי. לתפיסות החינוכיות החדשות השפעה חיובית ביותר בכל הקשור בהשקעה בילדים ובטיפוחם, בהבנה כי ביקורת חוזרת ונשנית אינה תורמת ואף מזיקה לאישיותו של הילד, וכןבואו נודה - נסחפנו רחוק מדי: הילד נמצא בהרבה משפחות לא רק במרכז, אלא הוא מוצב על במה מורמת כשסביבו ולמרגלותיו הוריו ושאר חברי משפחה רחוקים יותר. כולם נושאים עיניים אל הפעוט שעל הפודיום, כשעל פרצופם הבעת הערצה מכל דבר חכמה או דבר שטות של הילד, כמעט ללא כל אבחנה. הצעתי לאור ניסיוני, שאל כל התנהלות של הערצת ילד מן הראוי לצרף הערת אזהרה: ככל שתעריצו את הילד ותרוממו אותו - כך תהא הנפילה קשה יותר, לכם ההורים ולמערכת היחסים ביניכם לבין הילד - כשתבינו שהיחס אינו הדדי כלל וכי הילד, לא רק שאינו בהכרח מעריך אתכם, הוא אף מתנשא מעליכם ומזלזל בכם. אך הנפילה הצפויה עלולה בעיקר להכות בילדון - שעד עתה האמין שהוא אכן מרכז העולם, אך עם צאתו למסגרות שמחוץ לבית הוא מגלה שאינו במרכז, שלא כל מה שהוא רוצה הוא מקבל. ילד כזה עלול שלא לפתח יכולת לעמוד במצבי תסכול, ועלול לפתח קשיי הסתגלות רגשיים וחברתיים.
אם נצרף את רגשות האשם שהורים רבים חשים כיום עקב היעדרותם מחיי הילד לאורך שעות רבות מדי יום לנטייה החברתית העכשווית של "הילד במרכז" - נמצא הורים שוודאי רוצים את הטוב ביותר בעבור ילדם אך עושים זאת באופן לקוי. הם מחזיקים בתפיסה שבמעט הזמן שהילד נמצא בחברתם עליהם להיענות לא רק לכל צורך, אלא גם לכל רצון או גחמה של הילד, ללא שיקול דעת מספיק. המטרה והחזון שלהם לילד מאושר, בריא בגופו ומאוזן בנפשו, בעל ביטחון עצמי ומסוגלויות מגוונות - הם טובים ונכונים, אך אל להורים להסתפק בכך, עליהם גם לצעוד בדרך הנכונה להשגת יעדים אלה.
"כל מה שהילדה שלי רוצה - היא תקבל"
אלון ויפית הם הוריה של עמית (השמות בדויים, כמובן) בת השנה וחצי. אלון מנסה להסביר לי מדוע התקומם על התנהגותה של זוגתו: "חגגנו למאיה, בת אחי, יום הולדת במסעדה ולקינוח הוגשה לה עוגה אישית עם זיקוק. מאיה לא אהבה את הרעיון שעמית שלנו דוחפת את אצבעותיה לתוך העוגה שלה והעירה על כך בכעס. אז מה עשתה יפית? ניגשה למקום, ולמורת רוחה של מאיה חתכה חצי מהעוגה ונתנה לעמית. אז ברור שמאיה בכתה!".
אני פונה אל יפית ושואלת אותה אם היא עדיין חושבת שפעלה נכון. יפית לא מהססת לרגע: "ברור! כל מה, אבל כל מה שהילדה שלי רוצה - היא תקבל! כן, כן!".
"ומה רע בהערצה של הילד שלי?", יהיה מי שיקשה. נא לא לטעות: איני יוצאת נגד אהבת הילד והתמוגגות ממנו, ובהחלט רצויים תחושת גאווה וסיפוק ממנו וממעשיו, הערכה עמוקה ליכולותיו ולמאפייניו. אך בין זה ובין הערצה יש הבדל שהוא מהותי בעיניי. הסכנה בהערצה היא הנטייה של המעריץ לביטול עצמי: ההורים משדרים לילד שצרכיו ורצונותיו, כולם ותמיד, חשובים יותר משלהם או משל אחרים. הורים שנסחפים לעמדת הערצה לילדם חפים מכל אפשרות לראייה אובייקטיבית ואף ביקורתית של התנהגות הילד. הם נוטים לייחס לילד רק תכונות חיוביות ואינם מצליחים לראות בו דברים הראויים לוויסות או אף לתיקון.
הסכנה הנובעת מכך היא שכאשר אלו פני הדברים - קלושים הסיכויים שההורה יצליח לבסס את מקומו כהורה מוביל במשפחתו. הורה שמעריץ את ילדו חוטא בכך לילד, משום שילד אינו זקוק להערצה. הערצה "תעלה לו לראש" ותגרום נזק מיותר. היא תביא לעודף ביטחון עצמי, שהוא גרוע כמעט כמו חוסר ביטחון. הילד באמת ובתמים יאמין שהוא מרכז העולם, שהכול סב סביבו, שכולם צריכים לספק לו את צרכיו ורצונותיו. המרחק קטן בין זה ובין גילויי חוסר
התחשבות שלו באחרים, זלזול במבוגרים ממנו וחוצפה כלפי דמויות סמכותיות שיפגוש לאורך חייו. המרחק בין פריקת העול הזו ובין אי ציות לנורמות ולחוקים והידרדרות לעבריינות נוער - קצר משנדמה לרוב ההורים.
הורים המעריצים את ילדם ולא מסוגלים להתבונן בו ובהתנהגותו מתוך ריחוק מסויים, באובייקטיביות, ייפלו בקלות למלכודת של גוננות יתר. אלו אותם ההורים, לדוגמה, שלא יהיו מסוגלים לקבל בבוא העת משוב ביקורתי מהגננת או מהמורה על ילדם. למרבה הצער, פה ושם קורה, גם לאחרונה שהורה כזה אף עלול לתקוף פיזית את המורה. ההורים ייטו לראות במערכת החינוך גוף שמתנכל לילד על לא עוול בכפו. בכך, כמובן, לא רק שלא באמת יועילו לילד, אלא אף ימנעו ממנו את התמיכה וההכוונה שהוא כה זקוק להן ובכך יזיקו לו בעצמם.
בדקו כיצד אתם חשים מול ילד כזה שהוריו מעריצים אותו: על פי רוב, כאשר אין זה הילד הפרטי שלנו ואנו יכולים להתבונן עליו מהצד, אנחנו לא פעם תוהים האם הוריו זקוקים לבדיקת ראייה. על מה ולמה הוא זוכה ליחס כזה מהם? איננו רואים שום דבר שראוי להערצה ולעתים אנחנו אפילו סבורים ההפך: הילד נתפס כמפונק, לא נחמד ולפעמים אפילו בלתי נסבל.
ילד זקוק להיות נאהב מאוד, מוערך ביותר. די בזאת. אין צורך בהערצה אלא בהורה שיאזן את נטייתו האגוצנטרית של הילד. לא הורה שסוגד לילד ולמעשיו בעיניים עצומות, אלא הורה אחראי שמכוון, ממתן ומווסת את התנהגותו של הילד לנתיבים הנכונים. יש לילד צורך בהורות מובילה, כזו שבה ההורה ישמש בעבורו מנהיג ומוביל.
הכותבת
היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך
". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן
