"השחף" בתיאטרון תמונע: כמה פשוט, ככה עצמתי
עיבוד חדש למחזה "השחף" של צ'כוב שמציג בתמונע, מפרק את המחזה לגורמיו ומציע תיאטרון מופת במרחבי הפרינג'. השחף הזה עוד יעוף גבוה ויגיע רחוק
שרפרף לבן על במה שחורה רחבת ידיים. זה כל הסיפור. כמה פשוט, ככה עצמתי. דף חלק מקפל בתוכו תמיד הבטחה וכך גם התמונה הראשונה בעיבוד חדש ומבריק של עירא אבנרי למחזה "השחף" מאת צ'כוב.
זו כמעט התאבדות לפתוח לדיון מחזה שנתפס כאחת מפסגות היצירה של המחזאי הרוסי. אבנרי, בדרכו הבלתי מתפשרת, לוקח את המטלה צעד קדימה, מפרק את המחזה לגורמיו, חוזר לשורש, מאחד דמויות, מדלג מעל מהמורות העיבוד שיצר ומרכיב מבנה ארכיטקטוני חדש.
זה לא רק התיאטרון שבתוך התיאטרון, כפי שבא לידי ביטוי במחזה המקורי. זהו עולם בתוך עולם, חיים בערבוביה של הווה ועבר, שפה גבוהה ונמוכה, חוץ ופנים. אם המקור משתמש בציטוטים ובהתייחסויות אינטרטקסטואליות, אבנרי נותן לכל אלה פרשנות בימתית-חזותית. הדרמה מתרחשת לא רק בין הדמויות, אלא גם בהנכחת עצמים שמיקומם משתנה בהתאם לנסיבות - פנסים, סולם, כַּבָּלים של חשמל. אלה מגדירים שוב ושוב את החלל, מגבילים ופורצים את מרחב התנועה.
זוהי הצגה מתעתעת. יש בה החומר שכל כולו אומר צניעות, פשוט אך לא דל, משאיר מקום לדמיון, להשלמת התמונה ולפרשנות. במה פתוחה, שרפרף, כסא נוח, סולם, דלי, יריעת פלסטיק שחורה שתתמלא במים ותדמה אגם. בגדי חולין, אריג לבן-שקוף שנגזרו בו בגסות חורים בהם ישתחלו ידיים וראש. כל תנועתו רכה ככנפי השחף. כמה פשוט, ככה אפקטיבי.
ישנו עיצוב תאורה, מתוחכם ועשיר, שמכניס את המתרחש על הבמה לקונטקסט ומחדד את האפקט הרגשי. עיצוב התאורה מאולתר במבט ראשון, אבל יוצר אפקט מצטבר. אלו השחקנים ולא התאורן שמשנים את מיקום הפנסים. אלו השחקנים שאחראים על חילופי הצבעים שמאירים את הבמה. זה נדמה לאלתור אבל מחושב עד לפרט האחרון.
מעבדה ניסיונית ליצירה חוקרת
עלילת המחזה מתרחשת בבית נופש כפרי ברוסיה של המאה ה-19. אירינה ניקולאיבנה, שחקנית תיאטרון שעתידה מאחוריה, מגיעה לביקור באחוזה בה גרים אחיה סורין ובנה קוסטיה. לצדה נסחב טריגורין, סופר מפורסם ומצליח. וישנה נינה, צעירה ותמימה, מושא אהבתו של קוסטיה שחולמת על עתיד כשחקנית. ומאשה, מנהלת האחוזה שמאוהבת בקוסטיה. ודורן, רופא הבית וידיד המשפחה, היחיד שמאמין בכישרון הכתיבה של קוסטיה. במהלך חופשת הקיץ נקשרות הדמויות ברשת קורים של אהבות נכזבות. מבעד לתמונה נאה של משפחה בורגנית מהוגנת, נשקפים חיים של העמדות פנים, זיוף, קנאה ומאבקי כוחות.
כמו גיבור המחזה, קוסטיה - בעל נפש של אמן-מורד ששואף לעולם יצירתי חדש - כך גם העיבוד הנוכחי של "השחף" מבקש לשבור קונבנציות, להציע אלטרנטיבה לתיאטרון ארכאי וסטגנטי שמהלך בנתיבים סלולים ונגוע במְרוּצוּת עצמית. הגרסה החדשה היא תיאטרון מחפש, מעבדה ניסיונית ליצירה חוקרת שלא מוותרת על הזכות לכוון גבוה.
אבל לצורה ולקונספט בימתי אין משמעות בתיאטרון ללא שחקנים. האנסמבל שנאסף לטובת ההפקה - בחלקו הגדול משתתף בהצגה "מרי סטיוארט" של אבנרי - גם הוא מעשה ארכיטקטוני. אחד תומך בשני. תשלוף שחקן והמבנה יתפרק כמו בית קלפים.
בני אלדר, שזוכה סופסוף למקום מרכזי תחת אור הזרקורים, הוא תמצית מרד הנעורים. קוסטיה בביצועו נושא על הגב את האמן המיוסר ממש כשם שהמלט נושא את צלב ייסורי העולם על גבו. דודו ניב בתפקיד טריגורין, ידוע כשחקן אינטליגנטי ודברן מדופלם, זן הולך ונכחד על הבמה הישראלית. תכונות אלה מתיישבות באופן טבעי עם תפקיד האינטלקטואל במחזה.
אך מה שהופך את התרגום של ניב למפגן ביצועי מזהיר, הוא מונולוג של כעשרים דקות, זמן נצח על במה ומבחן אולטימטיבי לשחקן. ניב משחרר את עצמו מכבלי המשחק המחושב והרציונלי, מקלף את השכבות המגנות עליו וחושף כנות רגשית חודרת קרביים.
גם את שירי גולן, בתפקיד ניקולאיבנה, מאלץ מונולוג ארוך במיוחד לשחרר אחיזה. הנוקשות המוקפדת הופכת לרצף משפטים של אישה חזקה שפוערת סדק, מתפרקת מחומות מגנות של דימוי ומעמד חברתי. תפקידה של מיכל וינברג כפול: היא פועלת במה, נוכחות שקופה, "המביא והמוציא" של אביזרי התפאורה. אבל היא גם מאשה, סוכנת הבית, נוכחת נפקדת שמארגנת את החיים התיאטראליים של הדמויות סביבה. זה הגוף הרפוי, סחיבת הרגליים מכורח האינרציה והידיים שתלויות על כתפיים נפולות שנותנים תוקף לחיים מרוקנים מתוכן ולתחושת ההחמצה והרחמים העצמיים שמכלים את הדמות.
את נינה - העתיד, החלום, מושא המאווים שדינו לאכזב - משחקת גאיה שליטא, שהצטרפה רק לאחרונה לתיאטרון החאן. נינה היא השחף שסופו צלילה אל המוות וכמותו יש בה התום, המעוף, הרכות והיופי. קשה לשחק תמימות. היא שם או איננה ובמקרה של שליטא זה בא והולך. גם רגעי ההתפכחות של צעירה שחולמת להיות שחקנית מפורסמת ולאהוב עד בלי גבול, חמקמקים. בעל האחוזה והרופא, בהתאמה השחקנים אבי אוריה ויורם יוספסברג, מגלמים תפקידי משנה כפויי טובה. לקהל חובב תיאטרון מגיע לראות את שני השחקנים הנפלאים האלה בתפקידים משמעותיים יותר.
במבחן התוצאה מציעים אנסמבל השחקנים והיוצרים הצגת תיאטרון מופתית שראוי היה לו מצאה לה בית באחד האולמות הקטנים של תיאטרוני הרפרטואר ולא באולם החנייה של "תמונע", מוסד הפרינג' המרכזי בישראל . "השחף" בגרסתו החדשה מעניק חוויה תיאטרונית יוצאת דופן ומאפשר לקהל לצאת לטיול במחוזות לא מוכרים שטומנים בחובם שלל גילויים. זו הצגה שנותנת חשק גדול להתמסר לאמנות השקר האולטימטיבית שמציע התיאטרון ולהאמין שיש חיים במקום אחר.
