בגוף אני מבין: דניאל פנק פיזיולוגי
בספרו "יומן של גוף" מתאר דניאל פנק את הקיום האנושי, מילדות ועד לבגרות, דרך חוויות גופיות בלבד. הגוף מספק לו גירויים, תענוגות, עינויים ותובנות - כי כשהחיים מתרחשים סביבנו בזמן שאנחנו בונים תוכניות אחרות, הגוף באמת משתנה
יומנים הם מבנה ספרותי מעניין כשלעצמו. הכוונה היא לא ליומנים אותנטיים כ"יומנה של אנה פרנק" אלא ליומנים בדיוניים, שהם מניפולציות ספרותיות. יש משהו במבנה היומני שמהלך קסם, ועשוי לשרת היטב את הכתוב ולספק טקסט חשוף וכן, ללא קליפות ופירוטכניקה. אבל השאלה שצריכה להישאל בנוגע לרומנים שנכתבו כיומנים, היא האם יש לכך הצדקה. כלומר, האם המבנה היומני שירת מהות גדולה, אג'נדה או סיפור שהמבנה עשה לו חסד, או שמא היומן הוא רק גימיק. מעין קליפה ריקה שהפכה לחזות הכל. לא תמיד יש תשובה חד משמעית לכך.
- רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
- עמיחי שלו על "מפגש עם חוליית בריונים "
- עמיחי שלו על "פרויקט רוזי
" שכבש את הקוראים
"יומן של גוף" מאת הסופר הצרפתי דניאל פנק הוא סיפור של אדם שהחליט בגיל הנעורים לכתוב יומן שנקודת העוגן שלו תהיה הגוף האנושי, בעיקר גופו שלו, ומתוך הגוף ומסביב הגוף הזה, הוא מספר בחטף גם על החיים עצמם. זהו אדם שגדל בבית לא קל, עם אב שמת בגיל צעיר ברקע מלחמת העולם השנייה, שהכתיבה את המציאות הרעועה והלופתת של חייו. לאחר מכן, כשהוא גדל, הוא מצא עבודה במשרד ממשלתי כלשהו, מצא לו אישה, התחתן, הוליד ילדים, נולדו לו נכדים, - כדרך כל בשר, החל תהליך ההזדקנות והדעיכה שלו, עד לכליונו הסופי.
מה קרה באמצע? החיים קרו, איכשהו, אבל בעיקר הגוף קרה. הגף סיפק לו גירויים, תענוגות, עינויים ותובנות ללא הרף, כי לא ברור כמה הנפש או הנשמה שלנו באמת משתנות, אבל אם יש משהו אחד ודאי זה שהגוף משתנה, וכל הזמן. מהרגע בו אנו מגיחים לעולם ועד לרגע בו אנו יוצאים ממנו. מעין מכונה מלאת צינורות, נתבים וחיווטים תת-קרקעיים שכל הזמן עובדת ופועמת, בשקט, במחשכים. כמו בגיהנום.
נפש בריאה בגוף בריא?
"יומן של גוף" לא נועד לספק דרמות גדולות. הן כן נמצאות מחוץ לגוף במציאות עצמה, אבל בעלילה מקבלות ממד משני. מה שמכתיב את הלך היומן ואת התודעה של המספר הם התהליכים שמתרחשים בגופו, החל מתיאורי הפרשות, דרך טיניטוס (פנק מפליא לתאר בכישרון כביר את האופן בו שריקה תמידית מתנחלת במוחו ומסרבת להרפות) ועד לפוליפים באף. ברוב המקרים זה פחות דוחה ממה שזה נשמע.
לפנק יש כישרון כתיבה נפלא ויכולת התבוננות מאלפת. לאורך הספר הוא מספק קטעי הגות מרתקים ומבריקים, ומשלב בהם מטאפורות מקוריות. מכיוון שאין תנועה דרמטית בסיפור שמראש חסר סצנות חזקות - וגם אם יש מעט כאלו, הן נבלעות בשטף היומני - עולה מהטקסט תחושה דומיננטית של דעיכה במקום, של התפלשות נרקיסיסטית. כמה מעניין זה להקשיב ולראות אדם שיושב ללא ניע ורק מחטט בגופו?
יחד עם זאת, לצד פרקי יומן חזקים, שחלקם אפילו משעשעים, ישנם לא מעט קטעי יומן חלשים,
שמהווים ניסיונות להבריק שלא צלחו. יומן הוא לא יצירה ספרותית, ורק הגיוני שיהיו בו אי-אילו בו נפילות - וזוהי סתירה פנימית אירונית. עוד בעיה בספר היא בקולו הססטי של המספר, שחוצה כמעט את כל הספר. הוא נשמע בגיל 12 בדיוק כפי שהוא נשמע בגיל 87, ולא מרגישים כי משהו התפתח אצלו מבחינה תודעתית ונפשית במהלך השנים - בניגוד לגוף כמובן).
למרות המגרעות, החלק האחרון, החלק של הזקנה, הוא ללא ספק העמוק והנוקב ביותר בספר. יש בו כמה תיאורים מכמירי נפש על תהליך ההזדקנות, כמו למשל האופן בו הוא מתאר את איטיותו דרך הדברים שמרגישים לו מהירים: לפתע הוא שם לב שאורות אוטומטיים נכבים יותר, או שדלתות של מעליות נסגרות מהר יותר מכפי שהוא רגיל.
מבחינה הגותית, פנק לא מתמסר טוטלית לגוף. הוא מתמסר בעיקר ליומן, כאילו מצא את המבנה האולטימטיבי עבור החוויה שלו, ובו הוא נאחז כפי שילד נאחז בצעצוע. בסופו של דבר הוא לא באמת יוצא למסע פרוע ומטורף בנבכי הגוף לא מבחינה פילוסופית, וגם לא מבחינה תרבותית. למעשה, הוא לא אומר לנו על הגוף האנושי שום דבר שכבר לא ידענו.
"יומן של גוף", מאת דניאל פנק. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הוצאת אחוזת בית. 348 עמ'.
