ברברה סטרייסנד בהופעה: מצחיקונת נפלאה
"זה מופע משפחתי", אמרה ברברה סטרייסנד על הבמה בלונדון, וביטאה את שהרגיש הקהל: חום, קירבה ושפע הומור עצמי. רגע לפני שתופיע בישראל, שירית גל ראתה אותה בבירה האנגלית, ומדווחת: הקול שלה נצחי, והיא כבר לא שוכחת מילים
השנה היתה 1967, מאה שלושים וחמישה אלף איש הגיעו לסנטרל פארק לראות את ברברה סטרייסנד בהופעה. מאה שלושים וחמישה אלף איש ראו את הזמרת האהובה שוכחת את המילים לא של שיר אחד, אלא של שלושה. אכן מראות קשים. זו היתה ההופעה האחרונה של סטרייסנד ומה שהוביל לפחד הבמה הכה מפורסם שלה. לקח לה עשרים ושבע שנים לחזור להופיע, דבר שהתאפשר בזכות המצאת הטלפרומטר. רק ב-1994 היא חזרה לבמה ומאז בוחרת את ההופעות שלה בפינצטה.
עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:
- מייק פאטון וטומהוק בניו יורק: הנאה בפול גז
"ברוכים הבאים למגה טור שלי", סטרייסנד הכריזה באולם O2 בלונדון בערב יום שני האחרון. "בעצם למיני טור, מיקרו טור. טוב, בואו נהיה כנים, אני מופיעה בחמש ערים בלבד".
ההופעה האחרונה של הזמרת בבירה הבריטית התקיימה ב-2007, אחריה אף אחד לא ידע אם וכאשר תשוב סטרייסנד בת ה-71 לבימה בלונדון. לכן, קבלת הפני של הקהל הפעם היתה כה חמה ואוהבת. האולם היה מלא עד אפס מקום באנשים נרגשים שממוצע הגילאים שלהם היה 55 ושנכונו לשלם גם 500 פאונד לכרטיס, על מנת לראות את ההופעה התשעים וארבע במספר, בסך הכל, בקריירה הארוכה של הדיווה.
בשעה שמונה ורבע בערב, כבו האורות ונדלקו המסכים שהציגו עד לאותו הרגע תמונה של גשר ברוקלין. על המסך נראו פניה של סטרייסנד הילדה. סטרייסנד של ברוקלין, סטרייסנד של המקורות. תמונות מספר המחזור, מתחילת הקריירה, עושה פרצופים למצלמה. והנה היא במרכז הבמה. לבושה בשחור נוצץ מכף רגל ועד ראש. "On a Clear Day You Can See Forever" הוא השיר איתו בחרה לפתוח את המופע, מלווה בתזמורת של שישים נגנים.
בתו הראשון עוד אפשר היה לשמוע את ההתרגשות בקולה, אבל דקה אל תוך השיר, כשהתחממו המנועים, הקול שלה נפתח. "אולי יצאתי מברוקלין לרדוף אחר הקריירה אולם ברוקלין מעולם לא עזבה אותי", אומרת ברברה מהבלוק ומיד עוברת לביצוע מלטף של "Nice And Easy" של סינטרה ולביצוע כה עדין ומרגש של "Bewitched, Bothered and Bewildered", שיכול להתמודד על תואר השיר של המופע. פה כבר לא נותרו ספקות. הקול נשאר. הקסם המוכר הופיע על הבמה במלוא הדרו. כשהיא רוצה, סטרייסנד יכולה להזיז את כדור הארץ, להוריד גשם ולעורר את המדבר. כזאת ענקית היא.
כפי שהיא נוהגת לעשות בחלק גדול מהופעותיה, גם הפעם, ענתה הזמרת על שאלות אותן הפנה אליה הקהל ועשתה זאת בהומור האופייני לה, שכלל נימה משועשעת על כך שהיא נחשבת לאגדה כבר מעל לחמישים שנה.
"האם את מרגישה לא בנוח כשמכנים אותך אגדה חיה?"
"כל עוד המילה חיה מופיעה, אני מאושרת".
"אחרי חמישים שנה בתעשיה, האם יש עוד הר עליו תרצי לטפס?"
"איזה הר? היום אני בקושי מטפסת מדרגות".
"איך את מרגישה עם זה שהיום כל כך הרבה זמרים לא שרים לייב בהופעות אלא עושים ליפ סינקינג?"
"אני חייבת לשיר בלייב. אני אפילו לא יודעת להבחין מתי זמר שר בחי ומתי לא. ניסיתי לעשות את זה בסרטים וזה לא עבד. הייתי נוראית".
כזאת היא סטרייסנד. מצד אחד מלאת הומור עצמי ומבטא ברוקלינאי כבד ומצד שני, מאוד מודעת לגדולה שלה. לבקשת הקהל, היא שרה בית ופזמון מלהיטה "אישה מאוהבת" (Woman in Love), עליו עבדה עם הבי ג'יז ושאותו היא נמנעת לרוב מלשיר, תוך כדי הסבר שהכיוון של השיר הרבה יותר מסחרי ממה שבדרך כלל היא עושה, וגם שהיא לא בדיוק מאמינה במסר שלו. מיד לאחר מכן היא עברה לביצוע קצבי של "Enough is Enough", אותו שרה בזמנו עם מלכת הדיסקו, דונה סאמר.
"Don’t Rain on My Parade", "Some People", "Funny Valentine", "Evergreen", "Some Other Time", היו גם הם חלק מהפלייליסט של הערב - ובחלקם הופיע גם החצוצרן האגדי כריס בוטי, כשהנגינה הנקייה והחזקה שלו משתלבת היטב עם קולה של הזמרת ומחמיאה לו. לכל הספקנים הוכיחה סטרייסנד שהיא נראית ונשמעת כמו האגדה שהיא. אולי זה האולם, אולי זו הרגשת הפמיליאריות עם הקול והפנים שלה, אבל התחושה בזמן ההופעה היתה כזו של אינטימיות נעימה. כאילו פגשת מישהו מאוד מוכר שמלווה אותך כבר שנים רבות.
יתכן שההרגשה הקרובה נבעה גם מהקלות בה סטרייסנד חושפת את חייה האישיים בפני הקהל. הדבר הזה ידוע שנים אודותיה. היא הרי פתחה את דלתות ביתה לכל מיני תוכניות טלוויזיה, תמיד הזמינה את כולם להיכנס, כמעין מזכרת לימי ברוקלין העליזים. גם כאן, פרט לתמונות המשפחה שפתחו את המופע, סטרייסנד הקרינה בפני הקהל סרטון שהכין לה בנה לחגיגות השבעים לחייה. סרטון שמציג אותה כאמא גאה ומאושרת ומבליט את השמאלץ האמריקאי שהיא כל כך אוהבת.
מה שמביא אותנו לחלק החלש יותר של המופע שהגיע בדמות בני משפחתה של סטרייסנד. "המופע הזה הוא מעין 'קשר משפחתי'" היא הכריזה לפני שהזמינה את אחותה רוזלין קיינד ואת בנה ג'ייסון גולד, לשיר איתה. יכול להיות שבמקום אחר,
בזמן אחר, ניתן היה להסכים שהשניים שרים "בסדר", אולי אפילו "טוב" - אבל ליד סטרייסנד כל אחד מחוויר ואין כל מקום להשוואה, למרות שהזמרת עצמה נראתה מוקסמת מהם. מוקסמת עד כדי כך שהיא נתנה להם לשיר שלושה שירי סולו די משמימים ומיותרים שמתחו את סבלנות הקהל.
אולם הכל נשכח ונסלח ברגע שסטרייסנד נמצאית לבדה ושרה. בלי מחשב, בלי עזרים טכניים, בלי טכנולוגיה. השיא של הערב נרשם כשהזמרת הקדישה את השיר "The Way We Were" לחברה הטוב, המלחין וזוכה הפוליצר על "שורת המקהלה", מרווין היימליש שנפטר לפני מספר חודשים. "זה הצחוק שנזכור", היא שרה לו. ברגע של הכרה שקול יכול להביא לידי דמעות, נדמה היה שהזמן פסק מלכת. אין עבר, אין עתיד, רק העכשיו והוא נצחי, ממש כמו הקול של סטרייסנד.
