לא הצליחה להיכנס לחניה - ותבעה 410 אלף שקל
רוכשת דירה שלא הצליחה להכניס את מכוניתה לחניית הבניין, תבעה את המוכרים בטענה שהטעו אותה ודרשה 410 אלף שקל. מה פסק בית המשפט?
אישה שרכשה דירה עם חניה צמודה בגבעתיים, טענה כי נדהמה לגלות שאינה מצליחה לחנות את רכבה בחניה. בתום ניסיונות תמרון רבים התייאשה, ופנתה למוכרים. אלא שהם טענו שזה רק עניין של אימון, והם מוכנים לממן לה שיעורי נהיגה.
היא נפגעה מההצעה, והסבירה כי מכוניתה בגודל רגיל, ולמרות זאת לא הצליחה להחנותה. הרוכשת ניסתה להתאים את החניה לשימוש על-ידי פנייה לשכנים ולעירייה, ולאחר שגם זה לא צלח תבעה בבית משפט השלום בטענה שהבינה כי המוכרים הטעו אותה ונהגו כלפיה בחוסר תום לב.
בתביעתה דרשה פיצוי של 410 אלף שקל. זה כולל בין היתר את פיצוי המוסכם לפי חוזה המכר, פיצוי בגין פגיעה בשווי הדירה ופיצוי עבור עגמת נפש. לדבריה הנתבעים ידעו היטב שמדובר בחניה קטנה ובעייתית, אך הסתירו פרט מהותי זה. עוד טענה כי מידות החנייה אינן עומדות בדרישות משרד התחבורה, וכי המידות המצוינות בנסח הטאבו גדולות מהשטח בפועל, ושטח החניה לא תואם את תשריטי התכנון של הבניין.
בתגובתם הנתבעים הדגישו כי לפני החתימה על חוזה המכר, התובעת ראתה את החניה לפחות שלוש פעמים. לדבריהם מעולם לא ביקשה לבדוק אם היא מתאימה לצרכיה, והתובעת רכשה את הדירה כמו שהיא, ולכן אינה רשאית להעלות כעת כל טענה באשר למצב. כמו כן, הם העידו שלא הטעו את התובעת או הסתירו ממנה דבר, שכן המידות השגויות כלל לא היו ידועות להם. ולסיום, אמרו שניתן להשתמש בחניה, ועובדה שהם - אנשים מבוגרים בני למעלה מ-70 - הצליחו לחנות בה אחרי אימון קל.
לא הטעו, כן הסתירו
השופטת חנה פלינר קיבלה את התביעה בחלקה. בפסיקתה כתבה כי אין מחלוקת שגודלה של החניה קטן מזה המצוין בנסח הטאבו, ואינה עומדת בהנחיות משרד התחבורה. אלא שעובדות אלו לכשעצמן אינן מצדיקות את קבלת התביעה. אם התובעת יכלה להשתמש בחניה, לא היה משנה לה מה כתוב בנסח ואם גודלה כנדרש בתקן או לא.
כן נקבע כי הנתבעים, שרכשו בעצמם את הדירה כמשומשת, לא ידעו באמת ובתמים שגודל החניה קטן מהתקן וממסמכי התכנון. לכן לא הטעו את התובעת או הסתירו ממנה את המידע במכוון.
למרות כל זה, השופטת ציינה כי מדובר בחניה קטנה מאוד. השימוש בה אפשרי באי-נוחות מירבית, ציינה, וקבעה כי את המידע הזה היו צריכים הנתבעים למסור לרוכשת.
גם אם התובעת יכלה לבדוק את החניה בעצמה, וגם אם הסכימה לרכוש את הדירה כפי שהיא, עדיין היו צריכים לעורר את תשומת ליבה למידות הקטנות, ואולי אף להציע לה לנסות ולחנות בה לפני הרכישה. דרישה זו, קבעה השופטת, אינה מוגזמת ועומדת בקנה אחד עם חובת הגילוי ותום הלב.
בעניין זה גם התובעת עצמה אשמה - היא לא בדקה את המידות ולא ניסתה להיכנס טרם הרכישה. בפרט כשהצהירה בחוזה כי היא רוכשת את הדירה כמו שהיא.
לסיכום, בהתחשב בנתונים אלה השופטת קבעה כי הפתרון האידיאלי למצב הוא התאמת החניה לתקן. בהתאם לקביעת מומחה מטעם ביהמ"ש בדבר עלות השינוי ההנדסי, ובהתחשב בפיצויים המופרזים שביקשה התובעת, השופטת חייבה את הנתבעים לשלם לה עבור השינוי 70 אלף שקל, כולל הוצאות משפט.
התנהלות שגויה
עו"ד ישעיהו קיגל, העוסק בתחום המקרקעין, סבור שהפסיקה מדגימה דווקא מהי התנהלות שגויה של הרוכשת. "ראשית, תמיד חשוב לבדוק ולוודא את המצב הפיזי של הנכס, לעומת מצבו הרישומי והתכנוני. שנית, גם כאשר מגלים אי-התאמה, אין למהר ולהגיש תביעה.
"במקרה זה, תביעת הפיצוי הייתה תגובה מהבטן ולא מהראש, שכן אם הרוכשת הייתה בודקת את האפשרות להתאים את החניה, ופועלת לבצע את התהליך הנדרש מול דיירי הבית המשותף והעירייה ורק אז מגישה את התביעה, היא יכלה לתבוע פיצוי שמשקף את הנזק במצב הסופי, לאחר ביצוע ההתאמה".
- לעיון בפסק הדין
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
לפנייה לכתב/ת 
