הכול בגלל ששת הימים?

"מלחמה שזימנה לנו קללה" (יוסי ביילין), "מלחמה שסידרה לנו נכבה משלנו" (פרופ' זהר שביט). "מלחמה עם אסון מדיני שנלווה אליה" (מוטי גולן), או "מלחמה עם הפסד אסטרטגי" (ראובן פדהצור) - הם רק מעט משובל ארוך למדי של ישראלים, מצד מאוד מסוים של המפה הפוליטית, שנפשם הדוויה אינה יודעת מנוח מ"נספחיה המעיקים" של אותה מלחמה. ולו רק כדי להשלים את החסר ולהוסיף למעשיה "הנלוזים" ו"המופקרים" של ישראל גם את עצם פתיחת המלחמה, מצטרפות לחבורה לעיל קולגות משיעור קומתן של תום שגב ("ישראל חיפשה אליבי לצאת למלחמה"), אבי שליים ("ישראל הרבתה בדחיית יוזמות שלום ערביות לפני המלחמה"), אורי אבנרי ("הייתה שורה של הזדמנויות להגיע להסכם עם נאצר"), או יואב פלד ("מדובר במלחמת ברירה לכל דבר ועניין").

עוד בערוץ הדעות :

תודה לך אחמדינג'אד / דוד שאין

טענות כגון אלו, שנוטות לרוב להלך קסמים על היסטוריונים חדשים ושוחרי קונספירציות ותיקים, החלו בעשור וחצי האחרונים לחלחל אל מחוץ למתחמים הדקיקים הללו. אמנם לא כל מי שאמון על תפישת אותה מלחמה כקללה ניזון מחומרים אלו, אך אצל חלקם הדברים משתלבים היטב לכלל תמונה שלמה של ישראל שוחרת המלחמות, חובבת הכיבושים וסרבנית השלום. גם אם כלל הגורמים שהיו מעורבים במלחמה לא באמת ששו אליה וגם אם ניכרה הפרזת מה בחרדת הקיום שאחזה ברבים אז - נדרשת הרבה יותר ממידה גדושה של יצירתיות היסטורית חופשית ומחויבות פוסט ציונית אדוקה כדי לכפור בכך שהייתה זאת מלחמת אין ברירה.

הצהרות חוזרות ונשנות של נאצר ותועמלנים מצרים אחרים בדבר מיגור היישות הציונית, גירוש כוח האו"ם מסיני, סגירת מצרי טיראן, ריכוז כוחות מצריים בסיני ושורה של בריתות הגנה ערביות מול "האויב הציוני" היו רק חלק מנסיבות הרקע שהזינו הלכי רוח קולקטיביים על חורבן הבית השלישי. אותו שילוב של החשש מהנורא מכל אם תתרגש עלינו מלחמה, עם ממשלה שהייתה מהמתונות שידעה המדינה, אמור ללמד במשהו על טיב הטענות המייחסות לישראל נטיות תוקפניות מזה והימנעות מהיענות ליוזמות שלום מזה. אין ולו מסמך רשמי אחד מהמסמכים הרבים שפורסמו במהלך השנים המלמד שישראל לא עשתה אז הכול כדי להימנע ממלחמה, בעיקר בתקופת ההמתנה הקריטית שבין 14 במאי ל-5 ביוני.

אלא שבכל אלה אין כדי לשנות כהוא זה את דעתם המגובשת של מי שגמרו אומר כי את המציאות יש להתאים לתיאוריה ולא להפך; בדיוק כפי שהיעדר שלום עם שכנותינו אמור לדעת חבריהם לדרך הפרשנית האלטרנטיבית להעיד כאלף עדים על "אסון מדיני", "כישלון אסטרטגי", "קללה" ו"נכבה", שהסבה לנו המלחמה ההיא. לאי השגת שלום אין דבר וחצי דבר עם הישגי המלחמה, גם אם יש הסבורים כי מלחמה הטומנת בחובה כיבושים ושאין בה שרוולים גדושים בשפני שלום, היא "אסון מדיני".

האם המלחמה ההיא נושאת בעול האחריות לכך שטרם מולאה עד תום תאוות השלום? על כמה חוזי שלום חתמנו בין 1948 ל-1967 כשאימת אותה המלחמה על "כיבושיה הנוראיים" טרם נראו באופק? האם חוזה השלום עם מצרים יכול היה להיחתם מבלי שתוענק לה התמורה הטריטוריאלית, שהושגה באותה מלחמה "שמרחיקה מעלינו את השלום"? הרי דווקא שוחרי השלום אינם חדלים לשנן לפנינו כי השלום הנכסף יושג רק בתמורה להשבת "הגזלה הטריטוריאלית" לבעליה. וכיצד נוצרה אותה "גזלה", שאמורה לאפשר את עונג השלום הזה, אליבא דחסידיו המתמעטים של מחנה השלום? האם לא באותה מלחמה שטמנה בחובה את "הנכבה שלנו"?

היעלמותו הכמעט מלאה של האיום הקיומי מעל ישראל, שיפור דרסטי במצבנו הביטחוני, הידוק קשרינו האסטרטגיים עם ארה"ב, הפנמת העובדה בקרב רבות משכנותינו כי יקשה עליהן להיפרע מהיישות הציונית בדרך צבאית - אלה רק מקצת מהישגי המלחמה. אותה מלחמה ו"הכיבוש", שבעקבותיהם ראוי להצמיד להם, לפחות לדידן של חלק ממשמרות השלום, כל פרי באושים - החל מתאונות הדרכים, עבור אלימות בני נוער וכלה בחוליגניות במגרשי הכדורגל. כולם היו בניה. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il