בעקבות צוואת קניוק: מה קורה לגופה שנתרמה למדע?
הסופר יורם קניוק ביקש לתרום את גופו למדע. מה עובר על הגופה, מי משתמש בה ולאילו צרכים, מתי היא מגיעה בסופו של דבר לקבורה ואילו עוד אנשים בארץ ובעולם עשו צעד דומה לקניוק
לאחר מותו של הסופר יורם קניוק אתמול (ש') בבית החולים איכילוב הודיעה משפחתו כי היא תורמת את גופתו למדע. מה זה אומר בדיוק?
גופתו של אדם המבקש לתרום את גופתו לצרכי מדע ומחקר משמשת לרוב לצורך נתיחת גופות במסגרת שיעורי האנטומיה, המתבצעים בישראל בשנה הראשונה ללימודי הרפואה. בשיעורים אלה מתחלקים הסטודנטים לקבוצות, כשכל קבוצה "מצוותת" לגופה משלה. הסטודנטים לרפואה נוטים לכנות את הגופה המלווה אותם במהלך השנה בכינוי או בשם משלה.
עוד כתבות ועדכונים בפייסבוק של ynet
כך מתבצע תהליך שימור הגופה: בשעות הראשונות אחרי המוות עולה רמת החומציות בגוף (מרמת pH 7.5 ל-6 בערך) הגורמת בין היתר להתקשות השרירים והמפרקים של הגופה. מצב זה, המכונה צפידת מוות (rigor mortis), נמשך כשלושה ימים ופוגע בתהליך החניטה, מכיוון שהתאבנות הגופה מונעת את החדרת החומרים המשמרים. על מנת לאזן את החומציות בגוף ולאפשר את החדרת הנוזלים, מזריקים, לעתים, לגופה נוזלים ניטרליים או מעט חומרים אלקליים ומבצעים בה עיסוי על מנת לשחרר את שריריה המכווצים.
עוד כתבות בערוץ הבריאות:
- לראשונה בעולם: אם תרמה רחמה לבתה כדי שתהרה
- איבריה של בת השכנים הצילו את בשאר בן ה-3
- מיזם: רופאי העתיד פוגשים מושתלים ומשפחות תורמים
תחילה שוטפים, מגלחים ומחטאים את הגופה, כולל את הפה והאף. לאחר מכן סוגרים את העפעפיים בעזרת דיסקיות פלסטיק או דבק,
10 ליטר פורמלין מוזרם לגוף
הצינור מחובר למשאבה חשמלית המחדירה בלחץ את נוזל השימור, לרוב פורמלין. צינור נוסף המחובר לווריד מקביל מוציא את דם המת, אשר נדחף החוצה כתוצאה מלחץ נוזל השימור. כ-10 ליטרים של חומר משמר חודרים בהדרגה לכלי הדם ולרקמות, וכשמסתיים התהליך תופרים ואוטמים את הפתחים (כמו פי הטבעת) על מנת למנוע את חלחול הנוזלים. לאחר מכן מנקזים גזים ונוזלים מהבטן ומבית החזה ומחדירים לחללים אלו חומר משמר. הגופה מחוטאת שוב ונמרחת במשחות כדי למנוע את התייבשות העור.
בשל שאיבת הדם והשפעת החומר המשמר מאבד המת את מרקם עורו ואת צבעו. לעתים על מנת לנסות להחזיר את הבעת החיים של המת, עוברת הגופה טיפולי קוסמטיקה. לעתים מוסיפים גם חומרי צבע לחומרים המשמרים על מנת לדמות לעור גוון חיוני יותר.
חומר השימור פורמלין הוא בעל ריח עז וסרוח. הסטודנטים מתקשים תחילה להתרגל לריח הכה עוצמתי, עד כי נראה שהוא "נחקק בזיכרון ההרחה המוחי". חלק מהסטודנטים לרפואה מספרים כי הריח מלווה אותם לאורך כל השנה, והם מתקלחים פעמים רבות ביום כדי להסיר אותו מגופם.
הגופה נותרת בשימוש הסטודנטים לרוב עד תום השנה. במהלך לימודי האנטומיה יחקרו הסטודנטים את האיברים הפנימיים והחיצוניים, תוך שהם מנתחים את הגופה מראש עד כף רגל. המוח לרוב נלמד בקורס נפרד הקרוי "נוירואנטומיה", כשלמעשה בתום השנה כולה כל איברי הגוף נחתכים ומפורקים בהתאם לתפקידם והמבנה שלהם.
במהלך הלימודים עוברות חלק מהגופות ניתוחים נוספים המבוצעים על ידי רופאים במקצועות הכירורגיים ובהם כירורגים כלליים, רופאי אף אוזן גרון, נוירוכירורגים, רופאי עיניים ועוד. בין היתר מתאמנים הרופאים בהחדרת מנשמים, נקזים, צנתרים ומבצעים בגופה ובאיבריה ניתוחים שונים.
יושבים שבעה - אבל רק כעבור שנה מהפטירה
בתום השנה מוחזרים האיברים שהוצאו מהגופה, היא נתפרת ומובאת לקבורה. על פי ההלכה היהודית, שבעה על אדם שנפטר מתחילה לאחר קבורתו, לכן, כשאדם תורם את גופו למדע, רק לאחר כשנה, כשגופתו מובאת לקבורה, תשב המשפחה שבעה.
אדם יכול לבחור אם לתרום את גופו למדע לצמיתות או לתקופת זמן מוגבלת. במקרים של תרומה לצמיתות מוותר, למעשה, התורם על קבורה, ועל ציון שמו על שרידיו. במקרים כאלה, מועברות הגופות לחברה קדישא לקבורה בחלקות עליהן לא מוצבות מצבות. במידה והגופה נתרמה לזמן קצוב, בתום המועד מודיעים למשפחה ועליה מוטלת האחריות למצבה.
המוח של איינשטיין, איבר המין של נפוליאון
יצחק בן אהרון, שנפטר במאי 2006 בגיל 99, והיה מאבות מפלגת העבודה ומזכ"ל ההסתדרות ההיסטורי, פוליטיקאי ומנהיג פועלים שהיה חתן פרס ישראל (1995), על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, הוריש את גופו למדע בעודו בחיים.
בנובמבר 2009, כשהוא בן 52, נפטר דרור שטרנשוס, אחד האישים הבולטים בתנועות השמאל, השלום והצדק החברתי בישראל, לאחר שנאבק במשך תקופה במחלת הסרטן. שטרנשוס, שהיה במשך שנים רבות פרסומאי, תואר בידי מכריו כ"רוח החיה" מאחורי מפלגת התנועה החדשה-מרצ, וכן מאחורי יוזמת ז'נבה. שטרנשוס תרם את גופו למדע ולכן לא נערכה לו לוויה אלא טקס פרידה.
רפי לביא, שנפטר במאי 2007, היה אמן, מורה, מבקר אמנות בתחומי הציור והמוזיקה, דמות מפתח באמנות הישראלית המודרנית. מורה משפיע וכריזמטי, מעצב דמותה של המדרשה לאמנות, אחד מבתי הספר החשובים בשדה האמנות הישראלי, ומקור סמכות והשראה לחוג אמנים מצליחים, תלמידיו בשנות ה-70 וה-80, שזכו לכינוי "אסכולת המדרשה". לביא תרם את גופו למדע, בין השאר "כדי למנוע את בלבול המוח שכרוך בקבורה ובהלוויה", כך הגדירה זאת אשתו בראיון שנערך חמש שנים לאחר מותו.
לפני מותו אמר אלברט איינשטיין כי יתכן ויתרום את גופו למדע. אך הוא לא הספיק לעשות את הסידורים המתאימים ונפטר בטרם כתב צו ירושה מתאים. כשנפטר בשנת 1955 התכוונו בני משפחתו להעביר את גופתו לשריפה, אבל לד"ר תומס הארווי, הפתולוג שבצע נתיחה לאחר המוות, היה רעיון אחר. הוא חתך והוציא את מוחו איינשטיין ובישר זאת למשפחה רק לאחר המעשה.
במשך 30 שנים נשמר מוחו של אינשטיין בצנצנת שימור בביתו של ד"ר הארווי. המשפחה שלאיינשטיין לא התלהבה מן הסתם, אך בסופו של דבר נאותה והסכימה לתרום אתמוחו של הגאון, שנפרס ל-240 חלקים שעברו בחינה מדוקדקת. כיום מפוזרים חלקי מוחו במוסדות שונים ללימודים גבוהים, בעוד שגופו שעבר שריפה קבור במיקום לא ידוע.
לאחר מותו של נפוליאון בונפרטה ב-5 במאי 1821, הועברה גופתו לנתיחה של אחרי המוות. רבים היו עדים לנתיחה, במהלכה שמרו על הגופה מחשש שמא יפגעו בה הסובבים. אך אחד העדים, כומר בשם אנגה ויגנלי, הצליח לקחת עמו מזכרת. בשנת 1916 מכרו יורשיו של ויגנלי מספר חפצים של נפוליאון שהיו ברשותם, לרבות, מה שהיה לטענתם, איבר מינו של נפוליאון. למרות שלא נבדקה אמיתותה של הטענה, נמסר כי כסף רב שולם בעבור האיבר שנמצא כיום ברשותו של אורולוג אמריקני.
תומס הארדי נחשב לאחד מהסופרים והמשוררים הגדולים של בריטניה. לפני מותו בקש להיקבר לצד אשתו הראשונה האהובה. חבריו לעט חשבו, משום מה, שלא יאה הדבר וכי על הארדי להיקבר בווסטמיניסטר אבי במקום שבו יוכלו לשמור על גדולתו וכבודו ככותב. כמובן שבין חבריו הכותבים למשפחתו של הארדי פרצה מריבה גדולה, אך בסופו של דבר הגיעו להסכמה - לבו של הארדי יוסר וייקבר עם אשתו האהובה וגופו ייחנט בברונזה ויוצג לראווה.
