פיטר מרפי: "חברי באוהאוס היו שליליים ואנוכיים"
בסיבוב ההופעות "מיסטר מונלייט", אוטוטו אצלנו, פיטר מרפי מחזיר לבמה את שירי להקת "באוהאוס". לא שזה אומר שיש לו יותר מדי סימפטיה לחברים מאז: "זה לא פיטר מרפי מבאוהאוס, אלא באוהאוס של פיטר מרפי. החומרים שלי לבד טובים יותר"
ישראל. המקום אליו אמני העבר באים לטקס גילוי המצבה לקריירה המוזיקלית שלהם: אנחנו והסקורפיונס, רוקסט או קיי'ז צ'ויס זוכים להתרפקות נוסטלגית אחת אחרונה, לפני השקיעה הסופית.
קל לטעות ולחשוב שזה המקרה גם בסיבוב ההופעות הנוכחי של פיטר מרפי, "מיסטר מונלייט", שמציין 35 שנים ללהקת "באוהאוס". מה יכול לגרום למי שתשעה אלבומי סולו מאחוריו לבחור לצאת לסיבוב הופעות שמורכב אך ורק משירי להקת הדארק הוותיקה, שהוגדרה על ידי רבים כמבשרת המוזיקה הגותית, ושהתפרקה (בפעם הראשונה) ב-1983? התשובה המתבקשת היא, ובכן, כסף.
אלא שלמרפי בן ה-55 יש תשובה יותר מורכבת: "משהו בתוכי אמר לי שעלי להסתכל על מורשת 'באוהאוס' שלי - אף אחד לא יכול לייצג אותה כיום חוץ ממני. עכשיו אני יכול לסגור את הפרק הזה עם חברי הלהקה האחרים, כי רק עכשיו אני יודע מי הם באמת. מבחינתי זו שלוחה של העבודה האישית שלי".
את השיר הזה הוא דווקא לא מבצע, אגב: "Who Killed Mr. Moonlight"
למרות שהוא מחליף מדינה על בסיס כמעט יומיומי, מרפי לא נשמע מותש ולו במעט בראיון טלפוני ל-ynet, מחדרו בבית המלון בגלזגו. מדובר בתחנה אחת מתוך עשרות בסיבוב ההופעות שהחל באפריל, וכולל את ארצות הברית ואירופה, וגם אותנו, בסוף השבוע הקרוב, ב-21 וב-22 ביוני במועדון הזאפה בתל אביב.
הצורך לנכס לעצמו מחדש את הלהקה קיבל משנה תוקף כשבחן את הרעיון על הקהל: "בחורף האחרון עשיתי שתי הופעות הפתעה למעריצים במחוז אורנג'
"החלטתי להכיר תודה לאנשים שרוצים לקבל את החוויה המלאה של המוזיקה הזו, וגם לכבד את הלהקה. השירים האלו הם שלי עכשיו, וזה היה מדהים עד כה, כפי שצפיתי, וכפי שמגיע לי, למען האמת".
ומה לגבי האינטנסיביות של ההופעות הרבות בזו אחר זו, זה לא מאתגר?
"אני מאוד מאוד מרוצה. אני עייף, יש המון הופעות, ולשירים של באוהאוס יש מנעד ווקאלי מאוד רחב - כך שאני חייב לשמור טוב על הקול שלי, אבל הכל בסדר".
"לא צריך למות צעיר בשביל להיות מבריק"
מרפי לא חושש להעיד על עצמו לחיוב. למרות צלקות רגשיות מהעבר, שצצות ועולות שוב ושוב במהלך הראיון, הוא מסביר בטון נינוח ומודע לעצמו שהוא כאן כדי להישאר: "אני עוד פה. אני לא ג'ים מוריסון, אני לא הולך למות צעיר, אני לא דפוק, ואתה לא צריך להיות דפוק ולמות צעיר כדי להיות מבריק ועדיין על הסוס. זו גישתי הבריטית לעניין. אני לא חושב שנשארו עוד אנשים כמוני בהקשר הזה".
עוד אחד מלהיטי הלהקה: "She's In Parties"
הוא מספר בגאווה שקצת לפני תחילת סיבוב ההופעות, הוא כבר הקליט את האלבום החדש שלו, העשירי במספר. הוא לא מתחמק גם מהצד הכלכלי ומודה: "אני מופיע כדי לבצע את השירים של באוהאוס באופן אותנטי, אבל זו גם הדרך שלי לממן את עצמי ולהמשיך ליצור במסגרת המצב הלא פשוט של תעשיית המוזיקה עכשיו".
העבודה על אלבום הסולו החדש, "Lion", שמתוכנן לצאת בתחילת 2014, נעשתה בשיתוף מרטין "יות'" גלובר, ממקימי ובסיסט להקת "דה קילינג ג'וק", וכיום מפיק מוזיקלי וחלק מהצמד "The Fireman", הרכב אלקטרוני ניסיוני שלו ושל פול מקרטני, כן, ההוא מהביטלס. מדובר בסגירת מעגל ואפילו בתיקון עבור מרפי, כי השניים חלקו במה יחד ב-1980, הוא עם באוהאוס ויות' עם קילינג ג'וק, אבל רק עכשיו נוצר ביניהם חיבור של ממש.
"קצת חששתי", הוא מודה, "לא רציתי לחזור לימים ההם, אבל אז הבנתי שאני חש דחייה מהתקופה בגלל מה שעברתי כשעבדתי עם החברים האחרים בבאוהאוס. הם אנשים שליליים, צרי אופקים ואנוכיים. אני אוהב אותם, אבל זה משהו שחייב להיאמר".
מרפי לא שופע מילים חמות על חבריו לשעבר ללהקה, אבל בכל הנוגע לעבודה עם יות' הוא הרבה יותר מרוצה: "זה כאילו שפגשתי את השותף האובד שלי. זה היה כמו בלהקה בתחילת הדרך - להיות חלק ממשהו. השפענו לטובה זה על זה".
השמועה אומרת שהקלטתם את כל האלבום תוך ארבעה ימים וחצי.
"נפגשנו בסביבות מרס, גלגלנו רעיונות, התחלתי לכתוב, והקלטנו המון שירים בארבעה ימים. כבר יש לנו אלבום מעולה ביד, אבל אנחנו רוצים להיפגש עוד פעם אחת ולכתוב עוד".
ועוד אחד: "Passion of Lovers"
הוא מספר שהאלבום משלב קטעים שנשמעים כמו אופרה. כשהוא רוצה להדגיש עד כמה הוא שלם עם היצירה החדשה, הוא מצטט את מילותיו של המנהל שלו, כדי לא להתרברב יותר מדי: "הוא אמר שזה קיום ההבטחה שבאוהאוס הבטיחה ומעולם לא קיימה. זו העבודה הכי מגובשת שלי עד כה. אני עדיין מתפתח, וזה מפחיד, כי זה עד כדי כך מדהים".
שמו של סיבוב ההופעות לקוח מהשיר "Who Killed Mr. Moonlight", שאת מילותיו כתב בזמנו הבסיסט דיוויד ג'יי. שורה מהשיר השקט והעצוב מספרת על כך ש"ירו לנוסטלגיה בגב".
כשמרפי נשאל על משמעות השיר עבורו, הרגשות העזים מהעבר שבים ותופחים לממדים תנ"כיים: "דיוויד ג'יי כתב את המילים האלו, והוא טעה, ולא יכולתי לומר לו את זה. הם גרמו לפירוק של הלהקה, לא הבינו מה יש להם בידיים. הם פשוט השליכו את יוסף לבור, עשו מעשה של יהודה איש קריות, של אדם חסר יושר וגם קצת עיוור. הוא (ג'יי) התאבל על אובדן התמימות שלנו, הוא ראה את הסוף של באוהאוס, אבל בסתר ליבי חשבתי ולא הייתי מסוגל לומר לו שהוא לא יודע מי עומד לידו. אני מר מונלייט, ואני לא הולך למות. אף אחד לא הרג את מר מונלייט, הוא כאן עכשיו".
סיבוב ההופעות הזה הוא אתה, שמחזיר את הנוסטלגיה לחיים, את באוהאוס לחיים?
"כן, אבל זה לא פיטר מרפי מבאוהאוס, אלא באוהאוס של פיטר מרפי. אני מבין עכשיו, ואני לא אומר את זה סתם מתוך גאווה, שהחומרים שלי לבד טובים יותר. אני ממש מחכה להופיע איתם".
אז אתה לא ממש מתרפק על הנוסטלגיה.
"גם החומרים האלה (של באוהאוס) טובים, ושלי, אני אוהב אותם, והקהל אוהב אותם. נוסטלגיה זה טוב ויפה, אבל ההופעה שאנחנו נותנים עכשיו היא לא נוסטלגיה, היא המציאות. וכשאנחנו מנגנים, זה דבר נורא להגיד, אבל זה טוב יותר מבאוהאוס. אסור לי לומר את זה. אנשים באים להופעה, רוצים לחלום ולהתבונן אחורה אל העבר שלהם, אבל חל שינוי והם מבינים שהם נמצאים כאן ועכשיו. זה הערך של ההופעות האלו עבורי".
"ישראל הזכירה לי את החיים בטורקיה"
כשהוא לא מופיע מרפי מתגורר בטורקיה עם אשתו, כוריאוגרפית ילידת המדינה, ומקפיד להפגין כבוד לשלוש הדתות - גם כשהוא מספר על הופעה צפויה בכנסייה: "כל חדר יכול להיות מקדש, בין אם הוא כנסייה, בית כנסת או מסגד. המשכן של המקדש, עבורי, הוא תמיד השמיים".
כשהוא נזכר בביקוריו הקודמים בישראל, הוא מוצא דמיון בינינו לבין ביתו הנוכחי: "תמיד יש לי זיכרונות טובים מביקורי בישראל, עוד מהפעם הראשונה שהייתי כאן וניגנו במועדון קטן ב-1982. אחר כך חזרתי ב-1986 ו-1988. אני זוכר שקיבלתי המון אהבה מהקהל, זה היה מאוד חם ומזרח תיכוני, הזכיר לי את החיים שלי בטורקיה. אני מאוד מקווה שתהיה לי הזדמנות לבקר בירושלים".
מה אתה חושב על האופן שבו אנשים שפחות מכירים את באוהאוס חושבים עליה כלהקה אפלה ומדכאת?
"באוהאוס מעולם לא היתה להקה גותית של ממש, אבל היא כן עסקה בחיפוש עצמי, באיזוטריה, חיפוש מיסטי, ניסיוני וקיומי. דיוויד ג'יי השתמש בדימויים אפלים קלישאתיים, שאני אף פעם לא אהבתי. הטקסטים שאני כתבתי, כמו "In The Flat Field", יותר מיתיים ועוסקים בחיפוש אחר משמעות רוחנית. אנשים היום לא כל כך אוהבים כיוונים כאלה, מי קורא שירה היום?
"החומרים של באוהאוס באמת היו אינטנסיביים מאוד. זו חלק מהסיבה שנפרדנו, זה יצא משליטה, הייתי חייב להפסיק את זה ולהמשיך הלאה, להמשיך את החיפוש שלי לבד. זה תמיד מצער אותי שאנשים שלא ראו את ההופעה שלי שואלים אם צריך להיות גותי כדי להיכנס. והרי אין שום צורך, אני בעצמי לובש כחול".
למרות הנינוחות, מרפי ביצע באחרונה מחווה שהוא בעצמו הגדיר כ"מעשה פוסט פאנק". בימים האחרונים מעריציו ברשת נחשפו לתמונה שלא משתמעת לשני פנים בעמוד הפייסבוק הרשמי שלו, של גיליון של עיתון המוזיקה ה-NME הבריטי, מגולגל לתפארה בתוך משתנה.
מה המגזין עושה במשתנה?
"אני שמתי אותו שם. זה לא קשור לג'וני מאר (מהסמית'ס, ששמו מתנוסס על הגיליון), זה כי NME הפך להיות ספר מצוייר לילדים. הם חבורה של היפסטרים צעירים עם אותה תספורת. אלו אפילו לא הלהקות שבעייתיות, זו הגישה של המגזין. זו לא עיתונות טובה, זה מגזין לבני נוער. זו לא עיתונאות רצינית. הוא תמיד היה יומרני, העיתונות הבריטית בכלל הרימה את האף מולנו באייטיז כי היינו קיצוניים מדי ועצמאיים, והיא לא אהבה את זה. למעט פול מורלי (עיתונאי בריטי ותיק) הם היו סתם מוזיקאים בשאיפה, וזו האמירה שלי - אתה לא צריך את האישור שלהם כדי להיות מגניב, אתה לא צריך שהאנשים האלו ישפטו אותך ויאמרו לך אם אתה רלוונטי או לא".
אז מהי עיתונות טובה לטעמך?
"הגרדיאן, האינדיפנדנט וההרצאות של TED. ופול מורלי, שלא אהב אותנו אבל אהבתי את הכתיבה שלו. אם אתה לא סובל אותי, ואתה רק מדבר איתי כי אתה צריך לעשות את העבודה שלך, לפחות אל תסבול אותי כמו שצריך. תעשה את העבודה שלך טוב - ואני אהיה בעדך".
