"רכבת לילה לליסבון": הבמאי ירד מהפסים
מאחורי הבמאי הדני בילה אוגוסט יש לא פחות משני פרסי דקל הזהב. אבל בסרטו החדש "רכבת לילה לליסבון" הוא מצליח להחריב את מורשתו הקולנועית, את מורכבות הרומן עליו מבוססת העלילה, וגם את איכויות השחקנים הוותיקים שעמדו לרשותו
מעט מאוד במאים זכו פעמיים בדקל הזהב בפסטיבל קאן, הפרס היוקרתי ביותר שניתן לקולנוע אמנותי. ועכשיו חידה: מי הבמאי הדני שזכה פעמים בפרס? מי שניחש "לארס פון טרייר" - טעה. גם לא קארל תיאודור דרייר. התשובה הנכונה היא בילה אוגוסט, יוצר "פלה הכובש" (1987) ו"כוונות טובות" (1992). הוא המשיך לעבוד כל השנים, אך מעטים סרטיו שהוקרנו בישראל.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
סרטו האחרון הוא "רכבת לילה לליסבון" ("Night Train to Lisbon") עיבוד לרומן המצליח של פסקל מרסייה (הפסוודון של סופר ופילוסוף ממוצא שוויצרי בשם פטר ביירי). ואם מישהו צריך סיבה מדוע לא הוקרנו כאן סרטיו מזה עשור וחצי הרי שיש כאן תשובה ברורה: "רכבת לילה לליסבון" הוא לא רק סרט מיותר, אלא גם עילה לשלילה רטרואקטיבית של פרסי דקל הזהב. זהו עיבוד מבולבל שנדמה כי כל מטרתו היא לשאוב את העניין מהעלילה והדמויות, והוא עומד במשימה זו בהצלחה יתרה.
זהו אחד מאותם עיבודים ליצירות "מכובדות" שנדמה כי בינם לבין המעשה הקולנועי אין ולו דבר. כאילו מהספר נותרה סכימה של אירועים - גוף מיובש ומצומק של עלילה. מעט צופים יחמקו מתחושת השעמום, בין אם הם קראו את המקור ובין אם לא.
האזהרה הראשונה מופיע עוד במהלך כותרות הפתיחה, עוד לפני הופעת שם הבמאי עם סדרה מכובדת של שחקנים כמו ג'רמי איירונס, ברונו גאנץ, שרלוט רמפלינג, לנה אולין, כריסטופר לי, מלאני לורן - לכאורה צוות מכובד, שמאחורי כל אחד מהם כמה סרטים ראויים ביותר. אבל יש בעיה. חמישה שחקנים מארבע ארצות שונות (בריטניה, גרמניה, שבדיה וצרפת) בדרך כלל מבשרים מיש-מש כלל אירופי המזמן תחושת זיוף כללית.
אולי זה היה עובר בעלילה שנעה בין ארצות, אך רוב הדמויות בסרט משתייכות לאותה תרבות ושפה. המקום הוא פורטוגל, השפה שכמעט לא נעשה בה שימוש היא פורטוגזית, והקונטקסט ההיסטורי הלא בהכרח מוכר לקהל הרחב הוא השנים האחרונות של ה"אסטאדו נובו" - תקופת שלטונו האוטוריטטיבי של אנטוניו דה אוליביירה סלזאר.
רייימונד גריגוריוס (איירונס) הוא מורה שוויצרי המלמד בבית ספר תיכון בברן את התרבות הקלאסית. לקראת השליש האחרון של הסרט, גריגוריוס יעיד על עצמו כי אשתו עזבה אותו מכיוון שחשבה שהוא משעמם. בשלב זה אף צופה לא יתווכח עם הקביעה. זוהי דמות פאסיבית במהותה שהמוטיבציות שלה נותרות מעורפלות כמו גם האפקט הרגשי של הגילויים אותם היא מבצעת במהלך העלילה.
בבוקר חורפי, בדרכו לבית הספר, הוא מונע מצעירה להתאבד בקפיצה מגשר. מאוחר יותר היא נעלמת ומשאירה מאחוריה את המעיל האדום ובתוכו ספר של רופא פורטוגזי בשם אמדאו דה פראדו, וכרטיס רכבת לליסבון. מכיוון שהרכבת יוצאת בעוד 15 דקות, ובינתיים גריגוריוס מספיק לא רק לקרוא את הספר אלא גם להיות מושפע ממנו עמוקות, הוא עולה על הרכבת לליסבון בחיפוש אחר אותו יוצר נעלה.
וכן, "רכבת לילה לליסבון" הוא אחד מאותם סרטים שעוסקים ביוצר - במקרה זה סופר - שגדולתו מוצהרת שוב ושוב, אך החשיפה לאמנותו יוצרת חוסר אמון בסיסי כלפי קביעות אלו. אבל אמנותו של אמדאו דה פראדו אינה במרכז העלילה, אלא משולש אהבים שהוא ניהל בימי המחתרת שפעלה כנגד שלטונו של סלזאר. עובדות חייו של אמדאו הופכים למושא לחקירה של גריגוריוס שחוזר ועובר בין האנשים שהכירו אותו בחייו.
אמדאו (ג'ק יוסטון) בנו של שופט מכובד, סטודנט ואחר כך רופא, אידיאליסט שמצד אחד מחויב לשבועת היפוקרטס (ומציל את אחד הסוכנים האכזריים של המשטר) ומנגד מוכן לסכן עצמו בשירות המחתרת. ג'ורג (אוגוסט דייל) חברו מימי הלימודים הוא חבר במחתרת, ויש לו מערכת יחסים אינטימית עם אסטפניה (לורן).
כשאמדאו יצטרף למחתרת, הקשר בינו לאסטפניה יפרח לאהבה דבר שמציב אותה בסכנה כפולה: הפוטנציאל לקנאה מערערת במחתרת, כמו גם העובדה שזיכרונה הפנומנאלי משמר את כל השמות והפרטים של אנשי המחתרת.
במקביל מתפתח קו עלילתי תפל לחלוטין בהווה: גריגוריוס מתחקר את אחותו של אמאדו (רמפלינג), כומר שלימד אותו (לי) חבר מחתרת ותיק (טום קורטני) ותוך כדי זה אף רוקם קשר עם אופטומטריסטית מקומית (מרטינה גדק). אלמנט המתח בתהליך ההתחקות אחר גורלו של אמדאו, הדרמה האישית-לאומית של הצפת אירועי העבר, והריגוש הרומנטי של הקשר החדש הנכנס לחייו של הגיבור - כל אלו אינם קיימים בסרט כלל. אולי אם הם היו הייתה סיבה לצפות בו.
