"גן נעמי": ישי שריד מרחם על ילדי הגן

הרומן השלישי של הסופר ישי שריד שב לעסוק בחברה הישראלית המבעבעת, אלא שהפעם הוא זונח את המרחב הביטחוני ואת ז'אנר המתח, ומתכנס לתוך זירה מינורית של גן ילדים, כשבמרכזה דמותה של נעמי הגננת. הספר עוקב אחר קורותיה של נעמי והגן לאורך שנת לימודים, שהוא מחזור החיים הפועם של רבים מאיתנו. סבב החגים ועונות השנה שמתחיל בתשרי ונגמר בתמוז, צרוב בדי.אן.איי של כל מי שגדל בארץ או מגדל כאן ילד. חלק גדול מכוחו של הספר נשען על הרטט הפנימי שמתעורר בנו במפגש עם שירים וריחות ממחוזות הילדות הראשוניים.

לביקורות נוספות של סימונה באט בערוץ הספרים:

• "שתי כפות ידיים ומילה ": להיאחז בילדות
• "מזל עורב ": גיבור אבוד אובד בעלילה
• "בת, אהובה": אמא יש רק אחת, ויותר מדי
  

הגן הוותיק של נעמי, הממוקם סמוך לחוף מציצים המיתולוגי בתל אביב, נחשף לסכנת סגירה בעקבות מותו של בעל הקרקע הנדיב, שהבטיח לנעמי שתוכל להמשיך ולהחזיק בגן כל חייה. כריש נדל"ן תאב בצע ועורך דין דתי וערמומי קמים על נעמי ומאימים לפרק את חייה. הבחירה להעמיד את הסיפור בתוך סכמה כה פשוטה של טובים אל מול רעים, פוגמת ומשטיחה מאוד את עלילת הרומן.

"גן נעמי". סכמה של טובים אל מול רעים

רתימת חייה של גננת למאבק ערכי צודק הוא רעיון יפה וראוי מאוד, אך ביצועו נותר חסר בגלל המבנה הבינארי והחד-צדדי של הקונפליקט. הספרות איננה תחקיר עיתונאי שנועד לחשוף שחיתויות ומאבקים בין יזמים קפיטליסטים ערלי לב לגננות עניות ורחומות. לספרות יש את האמצעים לחדור לדקויות אבחנה ומערכות יחסים מורכבים הרבה יותר. "גן נעמי" היה יוצא נשכר אילו הקונפליקט החברתי המתואר בו היה זוכה לזוויות אנושיות נוספות שיעניקו לו משמעות רחבה יותר.

הרצון הלגיטימי ומעורר האהדה של נעמי לשמר ערכים כגון טבע, שורשיות והמשכיות כנגד הקדמה הדורסנית, מפספס את הדרמה שישנה בגדילה ובהשתנות. המאבק על שימור הגן הופך למניפסט המתרפק על נוסטלגיה ארץ ישראלית תמימה, זו שבה אורי זוהר ואריק איינשטיין צעירים לנצח על החוף. בגעגועים לתל אביב של פעם, ולנאיביות הישראלית שהתפוגגה לתוך הקפיטליזם, יש לא מעט ביקורת על התמימות שהרסנו במו ידינו. ההוויה הישראלית האמונה כל כך על רגשות אשמה, מלבלבת בספר מכל כיוון עד שלעתים נדמה כי עצם התנועה בזמן היא חטא עגום.

כולנו ילדים של החיים

הגננת היא מלכתחילה תפקיד כפוי טובה. מדי יום היא נשארת מאחור, כשההורים עוזבים את ילדיהם בידיה, ומדי שנה כשהילדים גדלים ועוזבים את הגן. יש משהו בדמותה של גננת שמעצם טבעו, קופא בזמן. הילדים גדלים, חלקם הופכים לטייקונים גסים וחלקם למשוררים עדינים. נעמי מפנה אצבע מאשימה כלפי כל הנוטשים אותה, בעיקר ההורים מהם היא מצפה לתמיכה והתעניינות במצבה. אולם בעולמנו הציני ההורים מודאגים בעיקר לגורל ילדיהם בשנה הבאה, ולא מעתידה של הגננת. גם כשנעמי מנסה לפנות לסיוע כלכלי מאיש הייטק צעיר שהיה מתלמידיה, הוא מגיב במבוכה מבוישת ומתחמק.

חלקם גודלים להיות עדינים, חלקם הופכים לטייקונים. גן ילדים

רגשות האשמה על הנטישה הכפולה מחלחלים ומתעצמים ככל שמצבה של נעמי מתערער. שריד עושה שימוש ברגשות האשמה שהוא מציב בפני הקוראים, כדי לגייס את הזדהותם המוחלטת, וזוהי תחבולה שמעוררת אי-נוחות. בחוזה הרגשי הבלתי כתוב עם גננת, ולמעשה עם כל דמות שמגדלת ילדים, קיימת אסימטריה מובנית. לעולם נהיה חייבים לה, אבל זהו חוב שלא אמור להיפרע. שריד, שרצה להסב את תשומת לבנו לעוד אחת מהדמויות הצדדית שכולנו עוברים אצלה, מחטיא בסופו של דבר את מטרתו, כי המניפולציה, דרך ייסורי המצפון - מקוממת ופועלת על הקורא כבומרנג. 

הספר מציג לקורא גלריה מוכרת של דמויות סטריאוטיפיות, כגון סימה המבשלת המזרחית רחבת הלב, יוליה הסייעת הרוסית הבלונדית, וזוג הורים גרושים המזניחים את ילדם. כל עורכי הדין בסיפור נכלולים, כולל זה שאמור לייצג את נעמי, איל הנדל"ן מטופח ואשתו נאה, והילדים בגן כולם טובים ותמימים - גם כאשר הם אלימים. לזכותו של שריד יש לציין שהוא מדייק בנוסחאות הסטריאוטיפיות, אך זוהי בחירה קלה מדי הקורצת לפופולריות. לכולנו הייתה גננת ששרה שירי יורה, שתלה שתילים בט"ו בשבט ובפסח שרה על משה בתיבה.

המעבר בתחנות הזמן המוכרות ובריטואלים הנלווים, עושים את פעולתם נאמנה, ויוצרים אווירה מלנכולית כמו גם השימוש בילדי הגן המועד לסנטימנטליות אוטומטית. המציאות המתוארת כל כך מוכרת ומעוכלת, עד שנשאלת השאלה מה מוסיף לנו הספר, מלבד פריטה נוסטלגית על מיתרי העבר.

שריד הוא כותב מיומן מאוד היודע לטוות עלילה בקצב נכון וללכוד את הקורא גם

כשהעלילה קטנה וצנועה. הסגנון שלו בהיר ואינטליגנטי, ותהליך ההזדקנות של נעמי מתואר באופן נוגע ללב. ההתרפטות הנשית והניסיון להפיח מדי פעם חיים בגופה ובנפשה בעזרת רומן שהיא יוזמת עם אחד מהאבות בגן כתובים ברגישות. שריד עושה בספר כמה מהלכים אמיצים הראויים להערכה כמו הכתיבה בגוף אישה והבחירה להתמקד בעולמה קשה היום של גננת.

הצגתה של אישה בודדה בעלת פנטזיות פדגוגיות בלתי ממומשות, שאינה מצליחה לנהל מערכות יחסים יציבות עם אף דמות קרובה מלבד ידיד הומו מזדקן ונאבקת בגולמניות מסורבלת בתחנות הצדק, אמורה לייצר תשתית טובה עבור משל "אבדן הערכיות בחברה הישראלית" .

אלא שקשיי הקיום של הגיבורה השפופה לא מצליחים להתרומם מעבר לרצף טכני של מהלכים כושלים. שריד נמנע מלהשתהות באזור האפרורי ולחקור אותו, מה שמוביל לכך שדמותה של נעמי נותרת רפויה, חד-ממדית ודומה ליותר מדי גננות. למרות המאמץ להעניק לה קורות חיים מגוונים משובצי גירושין, בן זועם ומשפחה בקיבוץ, דמותה נעדרת ממד של עומק, ונדמה שחייה הם אוסף עייף של ימים. ההבלחות של שפה גסה ובוטה מינית שניתזים מדי פעם מפיה, הם לא יותר מניסיון מאולץ להעניק לדמותה איזשהו נפח. כי עם כל הצער, נעמי לא מספיק מעניינת כדי לבנות על גבה רומן שלם. למרות שהקריאה קולחת, אנו נשארים בסוף עם תחושה של ריקנות שאפילו כתיבתו הרהוטה של שריד לא מצליחה לפוגג.

"גן נעמי", מאת ישי שריד. הוצאת "עם עובד". 260 עמ'.