עיריית רמת-גן תבעה את האיש הלא נכון, ותשלם
עיריית רמת-גן ועורכי דינה ישלמו 50 אלף שקל לאדם שנרדף בגין דו"ח חנייה עתיק בסך 70 שקל - ולאחר שאוים שיפרצו לביתו. אלא שאף אחד לא טרח לבדוק אם הוא בכלל בעל החוב
בפברואר השנה הגיעו מעקלים לביתו של תושב רמת-גן, והדביקו על דלתו הודעה. לפיה אם לא ישלם לאלתר חוב של 647.28 שקל לעירייה, יופעל נגדו צו פריצה. בהודעה נמסר כי מדובר בקנס של 70 ש"ח, על עבירת חנייה שבוצעה בשנת 1999 באמצעות רכב השייך לחברת "עמית בע"מ".
_wa.jpg "עיריית רמת-גן איימה בפריצה לביתו של אדם - שכלל לא היה לו חוב (אילוסטרציה) (צילום: ירון ברנר)")
התושב נדהם לגלות כי הליכי הגבייה הם למעשה כנגד החברה, בה עבד כשכיר עד שנת 2000, וכי מדובר ברכב שמעולם לא נהג בו. משכך, עורך-דינו שלח מכתב למשרד עורכי הדין שייצג את העירייה, בו ביקש להפסיק את כל פעולות הגבייה השגויות נגדו.
העירייה לא הגיבה על המכתב, וסירבה לעכב את ההליכים כנגד התושב המפוחד, שבכל רגע נתון עלולים לפרוץ לביתו ברשיון. לפיכך נאלץ להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, בה דרש את הפסקת הליכי הגבייה, תוך חיוב העירייה ומשרד עורכי הדין מטעמה בהוצאות.
המשיבים לא הגיבו לעתירה אלא לאחר עיכובים רבים, ואז ביקשו לסלקה על הסף. לטענת העירייה, העותר הגיש את העתירה מוקדם מדי, לפני שהספיקה לטפל בפנייתו - כאשר על פי החוק היו לה 45 ימים לשם כך.
העירייה גם הודתה כי הקנס שייך לאותה חברה, אך טענה שלא היה צורך בהגשת העתירה, שכן ממילא לא ביצעה כל פעולת גבייה נוספת. לבסוף טענה כי על העתירה להימחק, כיוון שהשם שנושאת ההודעה אינו שמו של העותר, אלא שמה של החברה.
טענות העירייה מקוממות ואבסורדיות
השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן דחתה מכל וכל את טענות העירייה, אותן כינתה "מקוממות". לקביעתה העירייה לא טרחה לתת מענה לעותר למרות שפנה אליה מספר פעמים, ולמרות שהיא מודה בכך שהחוב לא על שמו. עוד ציינה כי מוטב היה אילו לא הייתה מעלה את הטענה כי היו לה 45 ימים להגיב לפנייתו.
"משאירים לאדם הודעה כי אם לא ישלם יפרצו לביתו, והוא אמור לחכות 45 ימים בהם עלולים לפרוץ לביתו ולהמתין לתשובת העירייה?!", תמהה השופטת. אילו הייתה העירייה פועלת כראוי ומעכבת את הליכי הגבייה עד לבירור טענות העותר, אז הייתה יכולה לבקש שימתין 45 ימים.
השופטת ציינה כי הטענה לפיה יש למחוק את העתירה מאחר ששמו של העותר אינו מופיע על הודעת הגבייה היא כה אבסורדית, שאינה יודעת כיצד להתייחס אליה. הרי ברור שהליכי הגבייה הופעלו כנגד העותר - שכן ההודעה הודבקה על דלתו. גם אם שמו אינו מופיע בהודעה, הרי שמספר תעודת הזהות שלו דווקא כן הופיע.
אם העירייה עצמה מודה שיש אי-התאמה בין השם למספר תעודת הזהות, מדוע לא יכלה להשיב למכתבו של העותר, שאלה השופטת ונותרה ללא מענה. לפיכך היא קיבלה את העתירה במלואה, וקבעה כי לעותר אין כל חוב לעיריית רמת-גן. לכן גם הורתה לעירייה להפסיק את פעולות הגבייה כנגדו.
לבסוף קבעה השופטת כי מקרה זה מצדיק לחייב את העירייה ואת משרד עורכי הדין מטעמה בהוצאות משמעותיות. לדבריה, אם לא ייפסקו הוצאות רציניות, העירייה תמשיך לפתוח הליכי גבייה שיש בהם משום חדירה לפרטיות האדם, מבלי להקפיד על בדיקת הפרטים ומבלי לבצע בירורים רציניים. לפיכך העירייה ומשרד עורכי הדין חויבו לשלם לעותר הוצאות בסך של 50 אלף שקל - 25 אלף כל אחד.
תמרור אזהרה
"טוב שהעותר פעל ללא השתהות למרות ההוצאות המשפטיות, אשר גם אם היו נמוכות העפילו על סכום הקנס בו חויב", אומר עו"ד מיכאל לויט, העוסק בתחום המינהלי. "פסק הדין הוא תמרור אזהרה לרשויות וגופי הגבייה מטעמם, שמנצלים את חולשת האזרח, לא מסתפקים בהסבריו במקרי קיצון כגון זה, וגורמים בכך להוצאות רבות ומיותרות".
- לעיון בפסק הדין
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
לפנייה לכתב/ת 
