פורשים אחרי 38 שנים: כל תלמידיי היו בניי
אחרי כמעט ארבעה עשורים נפרדת חני שמש מתלמידיה לערבית: "הצ'ק שהמורה מקבל בסוף חודש הוא לא מהמכובדים, אבל הפירעון של הצ'ק זה לפגוש את הבוגרים, זה הפירעון היחיד". גם הרב יונה פודור פורש ומודה: "אם אני פוגש אותם לאחר שנים כאנשים טובים ומוצלחים, זה מאוד מספק"
שמחתם של תלמידי התיכון עם סיום שנת הלימודים מהולה הפעם בעצב - לפחות בבית הספר בויאר בירושלים. לאחר 38 שנים, נפרדת המורה לערבית חני שמש מתלמידיה. היא מפנה את התא בחדר המורים וסוגרת מאחוריה את דלת הכיתה - אליה כבר לא תשוב.
שמש יודעת שתתגעגע לחבריה לחדר המורים שהיה לביתה השני. "התחלתי כאן כמורה צעירה והיה בחדר המורים 'שולחן סבתות' של מורות ותיקות ומדריכות. לפני כמה שנים הגעתי למסקנה שאני צריכה לעבור אליו, שאני זו שאדריך מורים צעירים. זה הכה בי כברק".
המחמאה הכי גדולה עבורה, מתקבלת "כשתלמיד מזהה אותי ואומר לי, 'המורה, לא השתנית', גם אחרי 30 שנה. זה מאוד נחמד לי. אין הנאה גדולה יותר מלפגוש תלמיד ולראות שהפך לאדם בעל תפקיד ובעל משפחה. זו הנאה צרופה כי הצ'ק שהמורה מקבל בסוף כל חודש הוא לא מהמכובדים, אבל הפירעון של הצ'ק זה לפגוש את הבוגרים, זה הפירעון היחיד".
שמש הסבירה מדוע היא פורשת: "הרגשתי שתמה תקופה. אני אמשיך להדריך ולהכשיר מורים באוניברסיטה". אבל איך תעבור את היום המכונן עבור אנשי חינוך, 1 בספטמבר - שלימים הפך ל-27 באוגוסט? "אני לא יודעת איך אני אקום. אבל מאז שהחלטתי ללכת אני מרגישה שלמה ונינוחה. עשיתי את כל כברת הדרך. איזו צביטה תהיה לי בלב אני לא יודעת. אני יודעת שלא אתגעגע לערימת הבחינות, למתן ציונים בזמן ולישיבות המורים המייגעות. הרבה פעמים ניסיתי ללמד לא רק את החומר אלא הרבה מעבר. כי בחינוך אין דף עם תשובות, אתה מנסה לעצב דור חדש".
"זה לא יותר קשה, אלא אחר"
על הקביעה שהולך ופוחת הדור היא דווקא חולקת. "התלמידים של היום מקסימים ואיכותיים, ואני לא חושבת שיש הבדל בינם לבין התלמידים של אז. הילדים הם תמיד ילדים שחווים אהבות ראשונות ואכזבות. לאורך השנים זה לא נהייה יותר קשה, זה פשוט אחרת". את הוותק במקצוע היא הפכה ליתרון: "כמורה מתבגר אתה הופך למורה טוב יותר. צריך להיות עם יד על הדופק ולהכיר את התלמידים, לדעת מה הם אוהבים, איזו מוזיקה הם שומעים. אם שומרים על קשר נכון, אפשר לשרוד כמורה הרבה שנים".
השנה לימדה שמש את תלמידי מגמת הערבית, 16 במספר, ואלה הכינו לה הפתעה, והעניקו לה במתנה זוג עגילים ופרחים. שמש שוחחה עמם על הגיוס ליחידות שמחזרות אחריהם, והפצירה בהם, "אשמח אם תיכנסו לקבוצת הפייסבוק שלנו ותדווחו. אני לא עוזבת את הארץ, רק מפסיקה ללמד". התלמידים הרעיפו עליה שבחים: "נתת את כולך, הזמנת אותנו אליך והבאת לנו עוגות טעימות. הכנת אותנו גם לצבא ורצינו להגיד תודה". התלמידה נופר אולו שתפקדה כיד ימינה של שמש אמרה בהתרגשות: "למרות שהיה קשה, הצלחת להעביר לנו את השנתיים בכיף. תודה על הכול".
היא סיפרה שצמחה עם הילדים: "אני לגמרי בעניין הטכנולוגי, התלמידים עזרו כי היום אי אפשר ליצור איתם קשר אלא אם יש לך קבוצה בפייסבוק. בעיניי זה חיובי ונחמד". עם זאת יש לה גם ביקורת על מערכת החינוך: "צריך לשפר לא מעט אבל הגעתי למסקנה שהרבה אני לא יכולה לשנות במערכת. כשאני סוגרת את דלת הכיתה שלי, שם אני עושה מהפכות".
כולם היו בניי
כשהרב יונה פודור דרך לראשונה בישיבת בני עקיבא נתיב מאיר בירושלים בשנות ה-60, הוא לא דמיין שייצא משם סופית ביום האחרון של שנת הלימודים ב-2013.
פודור, שאת שנותיו כתלמיד תיכון בילה בנתיב מאיר, המשיך לקריירת הוראה שנמשכה 38 שנים והסתיימה אתמול בחלוקת קרטיבים ובהצגת מחברתו מלימודי התיכון שלו בפני תלמידיו.
"האמת שאני עדיין לא חש התרגשות. הבנות שלי אומרות שרק כשתתחיל שנת הלימודים הבאה, ולראשונה לא אפתח אותה עם התלמידים, ארגיש את החסר וההתרגשות", אמר פודור שנייה לפני שסגר את דלת הכיתה בפעם האחרונה.
מה גרם לו לסיפוק הרב ביותר? "זו סגירת מעגל בשבילי. הייתי פה תלמיד ואז מחנך צעיר, אחר כך מחנך ותיק. מבחינתי הכי חשוב זה התוצרת שהצלחתי להוציא מפה. אתה רואה פה תלמידים שונים עם התנהגויות שונות ולפעמים בעיות משמעת, ואז פוגש אותם לאחר שנים כאנשים טובים ומוצלחים. זה דבר מאוד מספק. שאפתי ממנו עידוד גדול לאורך הדרך".
על ההבדל בין הישיבה ומערכת החינוך שבה למד לבין זו שבה לימד, סיפר: "אז המסגרת הייתה מאוד נוקשה. היום הכול יותר פתוח ואחר". על אף הקשיים, אמר: "לא הייתי מחליף את המקצוע הזה. אני אוהב ללמד. זה בטבע שלי ואמשיך לעשות את זה גם בעתיד. אולי גם אעזור להכשיר מורים. המשפט שילווה אותי תמיד והוא נכון לכל מורה, הוא - 'כולם היו בניי'".
לפנייה לכתב/ת 
