"אני עוזב אותך כי את לא יכולה להביא ילדים"

• חדשות ועדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet  
  

גדלתי בצלה של מחלת הכליות. בבית הספר יכולתי להבריז חופשי, ואם איחרתי לקום כי ביליתי בלילה, תמיד יכולתי להגיד "המורה לא הגעתי כי כאב לי בכליות". "כאב לי בכליות" הפך לביטוי שגור בפי, הנותן תירוץ שלא ניתן לויכוח מצד המורה בביה"ס. למרות שלא באמת, ומעולם לא כאב לי שם."רק" אשפוזים לא פשוטים מידי פעם תוך כדי החיים הרגילים של ילדה ונערה מתבגרת.

בגיל 19 חזרתי מטיול בחו"ל כשאני מובלת ישר לטיפול נמרץ ולדיאליזה הראשונה בחיי. עוד לא הבנתי מה באמת קורה,

רק ידעתי שזה לא טוב. שנה לאחר מכן, כשאני חיה עם חבר מבוגר ממני בסוג של קומה ריגשית, הוא עוזב אותי לילה אחד במפתיע, בגלל ש"לא תוכלי ללדת לי ילדים".

כבר בשנות ה-20 המוקדמות שלי, הבנתי שנושא הילדים ימשיך ויעקוב אחריי בכל קשר, בכל דייט, בכל שיח סלון שיגרתי עם חברים. למדתי עם הזמן "לתרץ" זאת עם ה"אישור מהרופא".

- "יש לך ילדים?"

- "לא. אסור לי ללדת ילדים"

- "אה, כן? אוי מסכנה. אבל לא נורא", מנסים המנחמים, "בטח תוכלי לאמץ או להביא ילד עם אם פונדקאית".

במשך שנים עוד הייתי ממשיכה לנהל את הדיאלוג הזה. מסבירה לאנשים ו"נשאבת" לתבניות ותכתיבים חברתיים שבהם כל מה שמובן מאליו לאחרים - עבורי הוא אפילו לא אופציה.

הטורים הקודמים של פז:

• מחוברת לדיאליזה 23 שנה - ומאושרת מכל רגע
• בזכות דן שילון - פז בדרך להשתלת כליה שלישית
• "מצטערת שלא באה לחג. אני מחוברת לדיאליזה"
• לפני הניתוח ה-61: פז מצאה דרך לקבל את מצבה
• איך עושים אהבה כשצינור דיאליזה מחובר לבטן?
• 'פזית מתה, פז היא זו שחיה עכשיו'
• 'כמו גוש בשר על שולחן הניתוחים'
  

אני עוזב אותך כי את לא יכולה להביא ילדים

הכרתי את א'. אהבה גדולה. הבחור, דתי לשעבר, גדל בבית עם ערכי משפחה מפותחים ביותר. גם אני גדלתי בבית עם ערכי משפחה מפותחים, אך המשפחתיות שלי לא כללה ילדים. הכרנו, התאהבנו, שבועיים עברו, והוא נעלם. השאיר לי מכתב קטן "קשה לי עם המחשבה שלא יהיו לי ילדים איתך. אוהב אותך אבל..". כמה ימים אחר כך הוא חזר, אמר שאני אהבת חייו. אחרי חודשיים, נעלם שוב, ויותר לא חזר. ידעתי בתוכי כי סיבת אי יכולתי ללדת לו ילדים היא זו שגרמה לו ללכת.

העובדה שאסור לי ללדת מעולם לא הפריעה לי. אבל עכשיו היא כן, לראשונה בחיי. מעולם לא נעזבתי ע"י בן זוג רק מפני שאיני יכולה ללדת, עכשיו כן. מעולם לא נפגעה הנשיות שלי בשל כך, עכשיו כן.

לאוסף מחדש את הנשיות(צילום: עופר עמרם)

יום אחד, דפיקה בדלת. א' שוב חזר, מביט בי בעיניים דומעות ומצהיר: "את אהבת חיי. אני אוהב אותך ורוצה לחיות רק איתך". א' מתמחה במשרד עורכי דין, הציג לי דף עם רשימת תנאים, כמו הסכם מכובד בין בני זוג. ישבנו במסעדה מול הים, אני מביטה בו מביט בדף, הדף שלו מביט בי חזרה. הוא מקריא לי את כל סעיפי ההסכם ותנאי חיי החדשים עמו, במידה ואסכים להם כמובן. זה היה הסכם שמגדיר את התנאים בהם תלויה האהבה, ומחייב אותי להסכים מראש לפונדקאות.

עוד כתבות בערוץ הבריאות:

• רופא מפציר: אחרי גיל 42? קבלי תרומת ביצית
• מי נתן לכם את הזכות לקרוא לי מופרע?
• מדריך: איך מקבלים גמלת סיעוד מביטוח לאומי?
  

לקחתי 3 ימים כדי לחשוב. אני מאד אוהבת ילדים. בגלגול אחר בוודאי שהייתי רוצה ללדת ילד אחד לפחות ולגדל אותו באושר עם כל בעלי החיים שאני אוהבת. אך מדוע עליי להתאמץ כל כך ולפעול בתהליך כ"כ מורכב ומסובך כמו פונדקאות, במקום פשוט לאמץ ילד שכבר נולד לעולם הזה, ולא חטא ולא פשע, ולתת לו חיים טובים?

הסכמתי. אני אוהבת את הבחור, ואם אני רוצה לקשור איתו את חיי, אז אצטרך להתגמש, כשם שמבחינתו גם כן מדובר בהתגמשות על מתווה החיים שדמיין לעצמו לפני שהכיר אותי. יותר מארבע שנים חלפו עד שניגשנו לממש את התנאי הראשי בהסכם: פונדקאות. קיבלנו את החוזים והתקנונים והנהלים שיש בתהליך שכזה, "הקלסר הוורוד" קראתי לו.

כבר בהתחלה התברר שאסור לשאוב ממני ביציות כיוון שאני מטופלת דיאליזה ותיקה עם עבר רפואי לא פשוט, וגם אסור לי לקבל זריקות הורמונים. "תוכלו לטוס לקייב שבאוקראינה ולקנות שם ביצית מבנק ביציות", אמר הרופא. שתיקה בחדר. הלם מוחלט מצדו של א'.

מאותו רגע בחיינו הכל סבב סביב שיגרת החיים, רק לא סביב נושא "הילד" עם הביצית מקייב אוקראינה. "האם יצא לך לקרוא ולעבור על החוזים?" העליתי את השאלה כל כמה ימים. א' הוא עורך הדין והמומחה מבינינו. זהו תפקידו. במצב אחר כבר היה "בולע" בשקיקה את כל הקלסר הוורוד.

ואז הגיע מקס(צילום: עופר עמרם )

כך עברו הימים, ואני מרגישה שמשהו לא בסדר, שואלת, מגששת, רואה אותו הולך ונסגר, הולך ושוקע. עוברים מכמה שבועות, והקלסר הוורוד עדיין יושב לו יתום על המדף בלי שאף אחד יגש אליו, יסיר ממנו את האבק.

ערב חג השבועות, אנחנו מוזמנים להוריו. אני מסיימת דיאליזה יחסית מאוחר, חוזרת הביתה תשושה. העצבות גועשת בתוכי, אני לא מתאפקת יותר ואומרת לו: "תשמע, אני מרגישה שמשהו בך לא שלם עם כל העניין הזה שלנו". "על מה את מדברת?" הוא מיתמם. "אני מתכוונת לזה שכבר כמה שבועות לא פתחת אפילו פעם אחת את הקלסר הוורוד שלנו". שתיקה. המבט בעיניו מתחיל להשתנות. זה המבט ממנו פחדתי כל כך.

ילד צריך להיוולד לעולם עם הורים שרוצים אותו בכל מאודם, ללא קשר לשאלה מאיזו ביצית הוא בקע. הוא חייב להיות

ילד מאושר עם הורים מאושרים שרוצים אותו ככה, שלמים עם הדרך שבחרו. "האם אתה שלם עם מה שקורה כאן?" שאלתי,"האם אנחנו ממשיכים לחיות ביחד או נפרדים?". שתיקה ארוכה. לארוחת החג כבר לא הלכתי.

בבוקר קמנו, אכלנו ארוחת בוקר, צל השיחה מאתמול מרחף באוויר. הוא החליט שהוא לא שלם עם זה. להביא ילד עם אם פונדקאית זה לא מה שהוא באמת רוצה. הוא הסביר שגדל בבית שבו "משפחה זה הרבה ילדים" ואיתי לא יוכל לעשות זאת.

לסיום נעץ את הסכין עמוק בלבי: "חבל, יכולנו לחיות עוד הרבה שנים ביחד, כי כשאגיע לגיל שבו זה יבער לי, תמיד אוכל לעשות ילדים עם מישהי אחרת". נעץ, וסובב את הסכין.

אהבה גדולה בגיל 5 שנים הסתיימה ברגע, ואיתה התנפצה הנשיות שלי מיסודה. חלפו שנתיים שבהם ויתרתי על השאיפה לנישואים ושיחררתי את עניין האימהות מחיי. עד שהגיע מקס.

רק אהבה, פז

פז מושקוביץ גן-זך , שחקנית, מאמנת לתקשורת ומנהיגות ויוצרת ההרצאה-מופע מחוברת - CONNECTED - Inspiring Lecture. ההופעה הבאה ב-26.6 בשעה 20:30 בבית ציוני אמריקה ת"א