עורך הדין התרשל ויפצה לקוחותיו ב-3.2 מיליון ש'
עסקת הנדל"ן המבטיחה הפכה לריב בין חברים: עורך דין שגרם לחבריו לחשוב שיוכלו לבנות על קרקע המוגדרת כגן לאומי, נתבע על-ידם לאחר שהבינו שהקרקע חסרת ערך. והפיצוי? יותר משלושה מיליון שקלים
עורך דין שהתרשל כלפי לקוחותיו יפצה אותם בלמעלה משלושה מיליון שקל. כך קבע ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, לאחר שקיבל את טענת הלקוחות כי עורך דינם שכנע אותם לרכוש מגרשים לבניה באזור ארסוף, מבלי ליידע אותם כי האזור מוגדר כגן לאומי - כלומר שאסור לבנות שם.
עו"ד ארז הימן העוסק בתחום המקרקעין סייע בהכנת הידיעה
ארסוף (צילום ארכיון)(צילום: lowshot.com)
בשנת 1999 רכשה קבוצה של קרובי משפחה מספר מגרשים באזור ארסוף בתקווה ליזום פרויקט נדל"ן. זאת לטענתם בסיועו ובהמלצתו של עו"ד ששימש כ"אדריכל העסקה". לימים התברר להם לתדהמתם כי מדובר במגרשים שלא ניתן לבנות עליהם, כיוון שעוד בשנות ה-70 הוכרזה הקרקע כגן לאומי.
בתביעה לפיצוי בסך שישה מיליון שקלים שהגישו נגדו, טענו כי הציג בפניהם מצגי שווא, הטעה אותם, והתרשל כלפיהם. עורך הדין, אשר נשוי לאחות אחת התובעות, שכנע אותם לאורך תקופה ארוכה לרכוש את המגרשים בארסוף, במקום לקנות בתי מגורים בנויים. זאת תוך שהבטיח להם שמדובר ב"עסקת חייהם".
בשל האמון הבלתי-מסויג שנתנו בו כבן משפחתם, וכמי שעוסק בתחום המקרקעין, הסתמכו על דבריו והאמינו בו. עד כדי כך שכלל לא בדקו את מצבו התכנוני של השטח.
את התמורה עבור המגרשים, שהסתכמה בכ-500 אלף דולר, העבירו לידיו. מתוכה נטל גם דמי ייזום ושכר טרחה עבור שירותיו. אלא שהזמן עבר, והליכי התכנון התעכבו. לאורך כל הדרך, כך טענו, עורך הדין ושותפו עדכנו אותם כי "ממש בקרוב" יינתנו אישורי בנייה. קרוב לארבע שנים לאחר הרכישה שבעו מהבטחות והחליטו לבדוק את המצב בעצמם. אז גילו שהוליך אותם שולל.
לעומתם, עורך הדין טען כי זוהי "עלילה דמיונית". לדבריו התובעים מנסים לנקום בו ולרמוס את שמו הטוב, והוא המליץ להם לרכוש את המגרשים בתום לב. הוא אף הוא רכש לעצמו מגרש באותו אזור. כן טען כי התובעים ידעו היטב כי זוהי עסקה ספקולטיבית שייתכן ולא תצא אל הפועל, שכן הבנייה תלויה בהיתרים.
גרסת העו"ד מתפתלת ומתחמקת
"לא בעלילה דמיונית עסקינן, אלא בחצאי אמיתות, מצגים והבטחות, שהובילו להתקשרותם של התובעים בעסקאות... שלא היה כל סיכוי לממשן", כך כתבה השופטת ד"ר דפנה אבניאלי, שקיבלה את התביעה בחלקה.
בפסיקתה נקבע כי התובעים לא בדקו את טיב העסקה ואת מצבו התכנוני של השטח, טרם חתמו על הסכמי הרכישה. במקום הסתמכו על הנתבע, בן משפחתם ועורך דינם. הם האמינו לו כאשר הציג להם "עסקה מצוינת", ולא דמיינו כי בסופו של יום יישארו עם קרקע חסרת ערך - "כאבן שאין לה הופכין".
העובדה שהתובעים נטלו הלוואות כדי לשלם על העסקה, מחזקת את היעדר הידיעה שמדובר בעסקה בסיכון. לא סביר להניח שהיו לווים כספים, אילו חששו שלא ירוויחו מהעסקה - כתבה השופטת.
מנגד, גרסת עורך הדין לפיה כולם ידעו שזוהי "עסקה ספקולטיבית", הייתה "מתפתלת, מתחמקת ותוקפת". השופטת כותבת כי הנתבע הגדיל לעשות, כשגם בהמשך הדרך לא טרח ליידע את התובעים שלא יוכלו לבנות על הקרקע.
במעשיו הפר הנתבע את חובת האמון והזהירות שהוא חב כלפי התובעים, הן כלקוחותיו והן כבני משפחתו. עוד נקבע כי התרשל כאשר לא הבהיר לתובעים את מהות העסקה וסיכוניה, והציג בפניהם מצג שווא.
השופטת קבעה כי על הנתבע לפצות את התובעים בהתאם לנזק הישיר שנגרם להם בלבד, ולא פסקה פיצוי נוסף עבור עוגמת נפש, כיוון שזו לא הוכחה. לאחר שערכה בדיקה פרטנית לגבי כל אחד מהתובעים, חייבה את הנתבע לשלם להם סכום כולל של כ-3.17 מיליון שקל, ובנוסף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 100 אלף שקל.
- לעיון בפסק הדין
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
