פז לא נכנעת: טורקת את הדלת בפני הכאב
כשפז הרגישה את הכאב הכל כך מוכר מזדחל במעלה היד, היא לא רצתה להאמין שזה קורה לה שוב, וסירבה לשקוע שוב בייאוש. אבל כשהכאב הפך להיות מוחשי וקבוע, היא הבינה שיש רק דבר אחד יכולה לעשות - להילחם. טור אופטימי עם אופק בהיר
יש רגעים בחיים שבהם הכל נראה שחור, קשה ומייאש. וכל רגע כזה נחלק לחלקיקי רגעים, שכל אחד ממנו נראה כמו סופו של הנצח. ברגעים כאלה אי אפשר ליהנות, אי אפשר לראות את הטוב, אי אפשר להכיל יותר, כל דבר נראה כמו הקש הזה שישבור את גב הגמל. ברגעים כאלה אני רוצה להיעלם, לא להיות, כמו בסוף של סרט להפוך לדמות מטושטשת, להיעלם אל תוך הכלום, to fade out.
את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד
לפני כשנה, באחד משיעורי הפילאטיס, זה קרה. "לדחוף חזק עם רצועות המשקולות את המיטה, כן ככה עם הידיים", מנחה המדריכה. שתי ידיי תופסות את הרצועות הקשורות למשקולות. אני דוחפת, אני מושכת, משהו מרגיש לי לא טוב. אני מנסה שוב, דוחפת, אאוץ'.
הטורים הקודמים של פז:
- "אני עוזב אותך כי את לא יכולה להביא ילדים"
מה קורה לי? אני מנסה שוב, מדברת לעצמי בלב, נושמת עמוק ו... הנה זה שוב. זרם חשמלי עובר לאורך הזרוע ותוקף את כף ידי הימנית. הדבר הראשון שעובר לי בראש זה "מזל שזו לא היד של הפיסטולה", היד שאיתה אני מתחברת לדיאליזה.
מצד שני, יד מין היא היד החזקה, הפעילה יותר, היד המאומנת שלי - הכל אמור להיות בסדר עם היד הזאת. מה פתאום זרם? מה פתאום עכשיו? מה זה קשור? ככה פתאום, באמצע החיים?
"מנסה להרגיע את עצמי ויודעת שזה קורה שוב"
"פז למשוך עם הרצועות חזק את הידיים...", ממשיכה המדריכה. אני מתאמצת ולא מצליחה. נושכת שפתיים, מנסה בכוח, וכלום. זה מתחיל לכאוב. תוך כמה דקות תחושת הנימול באצבעות מתגברת, כף היד נרדמת ואני מאבדת תחושה. "טוב, נו, זה שום דבר", אני מנסה להרגיע את עצמי, בטח עשיתי תנועה לא נכונה עם היד.
יומיים עברו. לאימון הבא הגעתי נחושה: אני לא מוותרת לעצמי בשום מצב. אני חייבת את הפעילות הזאת, זו התחזוקה השוטפת שלי, זה אחד מהדברים שמבטיחים לי חיים פעילים במיוחד כשהגוף עם כליות שאינן מתפקדות כלל. "ועכשיו לשמור על באלאנס", מנחה בנעימות המדריכה, "יד שמאל צמודה למותן השמאלית ויד ימין אוחזת ברצועה עם 2 משקולות אדומות", היא אומרת ומדגימה. "סליחה, אני לא יכולה להרים 2 אדומים, אסור לי"...
אני לא מספיקה להזכיר לה והיא נזכרת בעצמה "אין בעיה פז, את תשימי משקולת כחולה, זה בסדר"? אני לוקחת משקולת כחולה, קלה יותר, ומתחילה את התרגיל.
לא. אין מצב. זה לא קורה לי שוב. זה מתחיל כנימול קל, נמשך בזרם חד, ומגיע עד כדי איבוד תחושה. כאב חדש, תחושה שלא הכרתי אף פעם, משהו שלא התנסיתי בו אף פעם, כאב שמעולם לא נאלצתי להתמודד איתו. למה הוא קשור הכאב הזה?
לא קיבלתי מכה, לא עשיתי תנועות חריגות, לא היה שום דבר שיכול לגרום לו. ובכלל - מה קשור כאב ביד ימין עכשיו, מאיפה הומצא הדבר הזה? פתאום אני מוצאת את עצמי בחרדה. אני מחליטה להפסיק את האימון, ואומרת שלום לאורח החדש בחיי, ההוא שמופיע ללא הזמנה כמו זרם חד ומשתק. נעים מאד, "אדון כאב חשמל".
הביקורים התכופים של "אדון כאב חשמל"
אט אט החל אדון כאב חשמל לבקר אותי במהלך היום בגיחות קטנות, לפעמים לרגע קט, לפעמים שעות ארוכות. החלטתי שזה יעבור, שמדובר באפיזודה חולפת, משהו שיעלם כמו שהוא בא. אבל אדון כאב חשמל כנראה לא אהב את ההחלטה הזאת, והחליט בעצמו להישאר.
הוא מלווה אותי כל הזמן, מאיים לצבוע את עולמי בשחור, וכל רגע שחור כזה נראה כמו נצח. יש לו נוכחות דומיננטית, הוא מחסל כל ניסיון שלי להתעלם ממנו. כשהוא מבקר אותי, ככה בלי הזמנה, אדון כאב חשמל לא משאיר מקום לשום דבר אחר - זה רק הוא נוכח שם, משתלט.
ואז הגיעו האבחנות הרפואיות. מומחה אחד אמר כך, מומחה אחר אמר אחרת. אחד הציע לנתח מיד (איפה בדיוק?) "כן, זה ברור שצריך לנתח. ובהקדם האפשרי". מטפלים ברפואה אלטרנטיבית שאיתם התייעצתי היו די אחידים בדעתם, וזיהו לחץ של אחת החוליות הצוואריות.
אפשר להתמודד עם זה גם בלי ניתוח, הם אמרו, והמליצו על דיקור, אוסטאופטיה, כירופרקטיקה וכד'. כל כך הרבה דעות, כל כך הרבה עצות ורצון טוב, נסיונות כאלה ונסיונות אחרים, טיפולים - והוא בשלו. כאילו יש לו חיים עצמאיים, רצונות משלו, ואופי של כאב מריר ועקשן.
כבר מספר חודשים שאדון כאב חשמל הפך להיות מבקר קבוע במיטתי, ישן איתי בלילות, מעיר אותי כשבא לו ומבקש תשומת לב. הוא מקים אותי, מרקיד אותי, כמו רוצח שכיר שמנסה לפתות אותי אל עולמו האפל והקשה, בשקט, אורב לי בלילה ונכנס אל תוך החלומות. בן זוגי אהובי מתעורר איתי, רואה אותי מתפתלת ובתנועות מיומנות מתוך שינה מעסה את צווארי. רגעים קטנים של הקלה.
בסופו של כל לילה כזה מגיע בוקר, ואיתו התקווה הזו שמניעה אותי קדימה. אני ממשיכה בפעילות הרגילה של חיי, ולא מוותרת על שום דבר. מתלבשת כל בוקר בתחושה חגיגית, יושבת בבית הקפה האהוב שלי, נהנית מארוחת בוקר טובה, מכל לגימת קפה.
כשממשיך היום אני יוצאת לפגישות העבודה שלי, אני יוצרת, אני כותבת ואני מופיעה עם מחוברת, מנהלת שגרה של חיים ועשייה. אני פעילה, והפעילות הזאת מחייה אותי.
לפעמים, למרבה הפלא, דווקא היא זו שמגרשת את אדון כאב חשמל, או לפחות סוגרת בפניו את הדלת, כמו אומרת "אני עסוקה עכשיו, זה לא הזמן". והוא, מאוכזב, פונה אחורה והולך ממני, מאיים לחזור שוב בלילה.
שוב רגעים של תקווה - אפשר לנצח את הכאב
לפני כמה ימים חזר אהובי ובישר לי שאולי מצא פתרון. במסגרת התייעצויות ובירורים עם מומחים ובזכות התחקיר שהוא ערך, נמצא כירופרקט שזיהה את המצב, את הבעיה הקונקרטית בחוליה הצווארית הספציפית שפותחת את הדלת לאדון כאב חשמל.
והנה שוב, כמו תמיד, רגעים של תקווה מגיחים אל חיי. התקווה הזאת שמלווה אותי כל פעם ברגעים קשים, וכמו בהמנון המדינה, גם נפשי הומיה, נרגשת, סוערת, מייחלת לימים טובים, ללילות בלי כאב. תקווה.
החלטתי שאני את הכאב הזה אנצח, כמו שניצחתי עד היום. אני בוחרת, אני מחליטה! הוא לא ישבור אותי אדון כאב חשמל. הוא לא ישתלט עלי, הוא לא יחליט עלי, הוא לא יקבע אם אני אהיה שמחה או עצובה. כמו הרבה כאבים שבאו והלכו, גם הוא יבין יום אחד שאין לו מה לחפש אצלי.
כמו הרבה דברים קשים אחרים שתקפו את שגרת יומי, הוא יבין לבסוף שגם הוא זמני, יסובב את גבו אלי, וילך ממני לעולמים. ואני, עם חיוך רחב של ניצחון, אטרוק אחריו את הדלת בתנועה רחבה, ולא אתאמץ אפילו לראות אותו מתרחק ונעלם. זה עוד יקרה, אני יודעת.
כי זה הרבה "בראש" שלנו. אנחנו נחליט כיצד לקבל את הקושי בחיים שלנו. אנחנו נחליט כיצד לנהל אותו. ועכשיו...עד שהוא ילך לו - אני חיה. אני חיה את החיים במלואם!
רק אהבה,
פז
פז מושקוביץ גן-זך , שחקנית, מאמנת לתקשורת ומנהיגות ויוצרת ההרצאה-מופע מחוברת CONNECTED - Inspiring Lecture. ההופעה הבאה ביום ד', ה-31.7 בשעה 20:30 בבית ציוני אמריקה ת"א
לפנייה לכתב/ת 
