לוקחת שליטה: "הבחירה לקבל עזרה - זו עצמאות"
כל החיים פז נאלצה להסתמך על טוב ליבם של אחרים, אבל רק כשהבינה שלהפסיק את התלות, פירושו לדעת לקבל עזרה - לקחה את גורלה בידיים. במסגרת הליך ניסיוני היא מצליחה לעשות דיאליזה לעצמה בבית ולראשונה בחייה מרגישה חופשייה מתמיד
"כל הכבוד לך!" אמר לי איש נחמד בסיומה של אחת ההופעות שלי עם "מחוברת". "על מה כל הכבוד"? שאלתי. "על זה שאת כל כך עצמאית", הוא אמר, ומשך את שרוול החולצה שלו כלפי מעלה וחשף בפניי את הצלקות והוורידים הנפוחים. אנחנו אנשי הפיסטולה, אנשי הדיאליזה. זה סימן ההיכר שלנו, סימן החיים. והוא, מן הסתם, ראה בי אחות לצרה, או חברה למסע.
כשחזרתי הביתה בלילה חשבתי על מה שהוא אמר, על העצמאות. האם אני באמת כזו עצמאית? אני הרי תלויה במכונה שמאפשרת לי חיים, אני תלויה בניקיון הצינורות שבהם זורם הדם, באיכות הפילטרים דרכם הוא מסונן, אני תלויה בהפסקות חשמל, תלויה בזמינותו של הצוות הרפואי, בלוחות זמנים שלא אני קובעת, ובמשך שעות ארוכות מחוברת דרך הוורידים למכונה, לא יכולה לקום מהכיסא.
הטורים הקודמים של פז:
- פז לא נכנעת: טורקת את הדלת בפני הכאב
אפילו בחתונה שלי הייתי תלויה בשעות המשמרות של המחלקה, וגם זמן הטבילה במקווה נקבע בהתאם לאילוצי הדיאליזה. כמה עצמאות יש בזה?
לפעמים עזרה - היא התקווה היחידה שיש
מחלה, כל מחלה מזמינה אליה תלות. לא מתוך רצון, לא מתוך פינוק, אלא מעצם טבעה. היא הופכת אותנו, לעתים, לחלשים יותר, למוגבלים יותר, היא מערימה עלינו קשיים, ולעיתים קרובות מחייבת עזרה. לעיתים, העזרה שאנו מקבלים היא התקווה היחידה שלנו, או האפשרות היחידה שלנו לצאת ממצב נואש עד מצב הישרדותי אמיתי.
פעמים רבות בחיי ביקשתי עזרה, והייתי תלויה ברוחב ליבם של אחרים, ברצונם הטוב. מתוך כל הפעמים הרבות האלה, שני דברים מאפיינים יותר מכל את ההתמודדות שלי עם בקשת עזרה.
לפני כמעט 20 שנה, הופעתי במעגל של דן שילון בטלויזיה וביקשתי עזרה. החשיפה, עליה כתבתי באחד הטורים הקודמים, לא היתה קלה לי. הרגשתי תלויה, מתנדנדת, מצד אחד תקווה גדולה ומצד שני תלות מוחלטת. את כמות העזרה החומרית והנפשית שקיבלתי בעקבות החשיפה לא ניתן לתאר במילים.
לצערי, למרות התמיכה המדהימה שקיבלתי מרבבות אנשים במדינת ישראל על כל מגזריהם, אשר ברוחב לב הגישו לי עזרה, התקווה התנפצה וההשתלה נכשלה. אך השיעור שלמדתי מכך היה שלפעמים אין ברירה, יש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות לבד, ואם נדרשת עזרה כדי להגשים איזשהו סיכוי לעצמאות - אז אפשר פשוט לבקש.
מחר (ו'), יום שישי בערב בערוץ 2, אשב שוב במעגל של דן שילון, כמעט 20 שנה אחרי. אני מרגישה עצמאית יותר, חזקה יותר, והלב שלי אומר תודה! תודה גדולה לכל האנשים שבמשך חיי ידעו להציע עזרה, או לתת עזרה כשביקשתי.
מתוסכלת מהצורך לבקש עזרה
הדבר השני שממחיש לי מדי יום את הצורך בעזרה הוא השעות בהן אני מחוברת לדיאליזה. הצוות במחלקות הדיאליזה בבתי החולים שומע מדי יום עשרות פעמים את המילים "תביאי לי", "תסדר לי", "תזיז לי", וכשהן ניגשות לאדם שמחובר למכונה ואינו יכול לקום ולהביא, לסדר ולהזיז לעצמו - אי אפשר לסרב. בכל שנותי בדיאליזה, ומכל חוויותי, נדמה שהשיגרה הזו של ההזדקקות לעזרה היא הדבר המתיש והמתסכל ביותר עבורי.
אני מודה, לא קל לי לבקש עזרה. כמו רוב האנשים, גם לי יש אגו. כמו רוב האנשים גם אני בטוחה ש"אני יכולה לבד", או שפשוט איני רוצה להתפס בחולשתי, לעורר רחמים. במשך שנים ראיתי את עצמי כקורבן של נסיבות חיי, ומתוך המקום הזה בא החיספוס, בא הצורך להוכיח ש"אני יכולה לבד".
מיותר לציין, שלא תמיד באמת יכולתי, ולא תמיד הצלחתי. עם השנים למדתי להתייחס אל הדברים אחרת. בקשת עזרה אולי מגיעה מנקודה מוחלשת בחיים, ממקום של היזדקקות, אבל יש איתה עוצמה גדולה. היכולת להכיר במגבלה או בקושי והנכונות לבקש עזרה היא דווקא סימן לעוצמה, והיא אחד מהדברים שיכולים לעזור לנו לפתור בעיה, להגשים תקווה, לפעמים ממש לשרוד.
לפעמים דווקא בקשת עזרה היא הצעד הראשון בדרך להיפטר מתלות - ולצעוד בכוחות עצמנו אל העצמאות. כמעט 24 שנים שאני עושה דיאליזה, קשורה לצינורות, מכונות ומחטים - לכאורה מדובר בתלות מוחלטת. שהרי איזו עצמאות יש בכך? אבל הרצון שלנו לחופש ולעצמאות חזק יותר, ומי שרוצה חופש, מי שרוצה עצמאות, לא יכול לחכות שאלה יפלו עליו כמו מן מהשמיים. עצמאות היא לא דבר ברור מאליו, לעיתים יש להילחם עבורו. לעיתים, גם יש צורך לקבל עזרה.
מרחיבה את גבולות החופש
בשנה האחרונה החלטתי להרחיב את גבולות החופש שלי. מתוך מקום של עוצמה, ובידיעה שאני לא לבד, לקחתי אחריות על העצמאות שלי, ויצאתי למסע שתכליתו להקטין במידה משמעותית את המגבלות שהדיאליזה מחייבת.
לא עשיתי זאת ללא עזרה. משפחתי הצטרפה אלי ועזרה לי לפרוץ דרך, לשנות דפוסי חשיבה במערכת הבריאות בישראל. בזכותם ובזכות אנשים טובים במכבי שירותי בריאות, בביה"ח אסותא ובמשרד הבריאות, הפכתי לעצמאית גם בעת החיבור לדיאליזה.
לראשונה בישראל התאפשר לי, בתהליך ניסיוני, לעשות המו-דיאליזה בבית, לחבר את עצמי למכונה, להכניס את המחט אל הוריד, להתקין את הצינורות ולהיות זו שאחראית לתהליך הזה שמאפשר לי חיים. קיבלתי עזרה, והפכתי לעצמאית גם בתוך מגבלות הדיאליזה.
הבחירה לקבל עזרה - זו עבורי עצמאות, זה עבורי מקור של עוצמה.
רק אהבה,
פז
פז מושקוביץ גן-זך , שחקנית, מאמנת לתקשורת ומנהיגות ויוצרת ההרצאה-מופע מחוברת CONNECTED - Inspiring Lecture. ההופעה הבאה ביום ד', ה-31.7 בשעה 20:30 בבית ציוני אמריקה ת"א
לפנייה לכתב/ת 
