ספרים על הסכין: תשוקה נשית בספרים

רבים וטובים לפני תהו על מקור התשוקה האנושית ליצור, על העבדות השייכת ל"לוקים" בה, על הרעב שלעולם לא ישבע. התשובות כמספר הכותבים. תשוקה זו אינה מגדרית כמובן, אבל - ויש כאן אבל גדול - היכולת לממשה היתה שונה מאוד בין גברים לנשים במהלך ההיסטוריה.

• כרמל בן נפתלי על עלילות ומוות
• עדי שורק על ערים ועל ספרים
• יוסי עוזרד על תולדות הזיכרון
  

"לנשים ניתנה פחות חירות אינטלקטואלית מאשר לבני העבדים באתונה. מכאן שלא היה להן שום סיכוי לכתוב שירה", אמרה וירג'יניה וולף. גם כאשר היו יוצאות מן הכלל, במרבית המקרים הן נשכחו או הושכחו בידי ממסד גברי שלא חיבב, בלשון המעטה, את פלישתן למרחב המקודש רק לו. ב"חדר משלך" מקוננת וירג'יניה וולף על מר גורלה של אחותו (ההיפותטית) של שייקספיר, שגם אם היתה - סביר שלעולם לא היינו שומעים עליה.

"חיי נערות ונשים". ספרה של אליס מונרו, אמנית הסיפור הקצר

ברומן "האחרת", שכתבתי בהשראת המחקר של רבקה אלינב "כי מרה מאוד הדעת", אני מנסה לבחון את התשוקה ליצור בביטויה הנשי, ולשאול: מה נשתנה? ספרות ענפה מייצגת את התשוקה האנושית ליצור. מרבית נשאיה הם גברים, אחדים מהם (עיין ערך יוליסס) נכנסו לקנון של ספרות המערב. הרומנים שעוסקים בתשוקה הנשית ליצור מעטים הרבה יותר, מתוכם בחרתי חמישה. המשותף לכל היצירות הללו שבכולן, האישה היוצרת היא תמיד - "האחרת".

"חיי נערות ונשים", מאת אליס מונרו

"האדם ברא את אלוהים! ולא הפוך! האדם ברא את אלוהים בצלמו". במילים אלה אמה של דל ג'ורדן, נערה צעירה הגדלה באונטריו הכפרית של שנות ה-1940 וגיבורת "חיי נערות ונשים", קוראת תיגר על דפוסי המחשבה המקובלים בסביבתה. אליס מונרו היא אחת הסופרות האהובות עלי. היא אמנית הסיפור הקצר, מתבוננת חכמה ושנונה המתעדת אמיתות אוניברסליות מחיי "האנשים הפשוטים". ספריה הנוגעים ללב רוחשים יצרים מודחקים, תשוקות אפלות, ושלל מופרעויות אנושיות, המסתתרות תחת רעלה של חיי יומיום שלווים.

"חיי נערות ונשים" הוא רומן חניכה המספר את סיפורה של ילדה "אחרת", שדרך מורותיה הרוחניות ומפגשיה עם מין, לידה ומוות, היא חוקרת את הצדדים האפלים והמוארים של הנשיות. "האחרוּת" של מונרו מובילה אותה לכתיבה. בסיום הספר מתאחדת הגיבורה הספרותית עם המחברת, ואילו הסיפור עצמו - במקום לסכם את שארית חייה של הגיבורה, נעצר במעשה היצירה.

"המתנקש העיוור", מאת מרגרט אטווד

"מה עוד אפשר לעשות בכל זה? בכל החרדה והכעס, בכוונות הטובות המפוקפקות, בכל אותם חיים סבוכים, בדם. אפשר לספר את זה או לקבור את זה. בסופו של דבר, כולנו נהיה סיפורים". מסכמת מרגרט אטווד את תשוקתה ליצור. אטווד, הקנדית השנייה הנערצת עלי, שוזרת כאן זה בזה שלושה סיפורים וחושפת אט-אט את פרשת חייהן הסבוכה והנפתלת של שתי בנות משפחת צ'ייס. תאוות בצע, אהבה, נקמה, וכישרון ספרותי שמעולם לא הוכר ומומש רק ביצירה אחת, עומדים ביסודו של "המתנקש העיוור" - מרקחת של דרמה גותית, מתח מיני, פנטזיה ומדע בדיוני.

"המתנקש העיוור". שאלות על המצב הנשי

הספר מעלה לא מעט שאלות על "המצב הנשי": על נישואים-שבהסדר, פמיניזם, פוריטניות, יחסי גברים ונשים, ועוד. אלה באים לידי ביטוי הן ברובד הסיפורי המתרחש בעולמנו הקונקרטי, והן בעולם פנטסטי ולכאורה דמיוני. בתחבולה עלילתית מזהירה, מוליכה אותנו אטווד להאמין שהכאב המלווה את חייה של המספרת כרוך באובדן העושר והמעמד, רק כדי שנגלה בסוף שהאובדן האמיתי היה אובדן האהבה - לגבר ולכתיבה - ולא ברור היכן מתחיל האחד והיכן נגמרת האחרת.

"סבך הפרי האדום", מאת ריטה מיי בראון

"סבך הפרי האדום" הוא יצירת ביכורים מדהימה של יוצרת מגוונת ופורייה. ברומן חושפני, משעשע וחסר רחמים זה, הבועט בכל מוסכמות "החברה המהוגנת" ו"הממסד ההטרוסקסואלי על האינקוויזיטורים שלו", מתוארת דרכה של נערה דעתנית ובוטחת בעצמה, מן הדלות, הניוון והבערות - של "החור הנידח" של נעוריה בפנסילבניה, ועד אל ראשית הגשמתה העצמית כאישה יוצרת בתפוח הגדול: "בבל שעל ההדסון".

מולי היא "האחרת" המובהקת. כילדה היא טום בוי. מגיל צעיר היא מבחינה במשיכתה לבנות ואינה מנסה להדחיקה כלל, ובהמשך דרכה היא לא בוחלת בשום פעילות אנושית, מינית ואינטלקטואלית. מולי בוחרת ללמוד בימוי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, שם היא מעיזה לשבת בכיתה, שהרכבה האנושי הוא על טהרת המין הגברי שאינו מבין מה זו עושה ביניהם. ייחודה של מיי בראון, מבחינתי, הוא הראי שהיא שמה בפני. כמו החברה המתוארת בספרה - מצאתי את עצמי לא אחת "מזדעזעת" מבחירותיה, ומתביישת שאני מזדעזעת.

"חירות של רגע - פרקי יומן", מאת וירג'יניה וולף

לנסות לסכם במאתיים מילה את יומניה של וירג'יניה וולף, זה כמעט חילול הקודש בעיני. כי אם יש ייצוג: דחוס בתכנים, גדוש בחוכמה ובניסוחים מבריקים, נוצץ מהשכלה רחבת יריעה, ושטוף באירוניה לא מנחמת אך גם לא נטולת חמלה, וכן בעין חדה ובלשון שנונה וחריפה - לתשוקה הנשית-אנושית ליצור, הרי הם יומניה של וירג'יניה וולף. לא לחינם כינו אותם "חירות של רגע". חירות במובן שכאן, בניגוד למעשה הספרותי שבו שוזרת היוצרת את עצמה, את השקפותיה, את אישיותה ואת סיפור חייה בתוך מארג של בדיה, כאן וולף מדברת עם עצמה על עצמה, ללא רחמים וללא מסכות.

וירג'יניה וולף. לחצוב את האמנות מחומרי החיים

מטבע הדברים, בהיותה אישה יוצרת, חלקים נרחבים מהיומן עוסקים בסופרים, בספרות ובכתיבה. "כמה חריפה כתיבתם של אנשים לעומת הווייתם הבשר-ודמית", כותבת וולף ומוסיפה: "מוזר לחשוב שכל הגיבורות הגדולות בספרות, עד לרומנים של ג'יין אוסטן, לא רק שנראו דרך עיני הגברים, אלא גם נראו אך ורק ביחס לגברים". ככותבת, מרתק בעיני לעקוב אחר הדיווח מיד ראשונה שמציע היומן על התהליך הממושך, והמייסר לעתים, שבו חצבה וולף את אמנותה מחומרי חייה - את "גברת דאלוויי", את "חדר משלך", את "אל המגדלור", ואת שאר יצירות המופת שלה. כשאני קוראת אותן - אני תמיד מקווה שלא יסתיימו.

"הר החול", מאת יואנה באטור

"הר החול" הוא סיפורן של שלוש נשים - שלושה דורות בפולין של אמצע המאה ה-20. במונחיה של וירג'יניה וולף הגיבורה היוצרת, "האחרת", של רומן זה, היא הבת (וגם הנכדה) דומיניקה.

"הר החול". האם לסיפור פולני יכול להיות סוף טוב?

דומיניקה בועטת בלשונות הרעות הרוחשות סביבה, באמה החונקת והקרתנית ובשיכון העלוב

שבו הן חיות. היא לא דומה לאף אחד מקרוביה, וכל הווייתה שונה ומשונה כל כך - עד שיש מי שחושבים שהיא הוחלפה בבית החולים.

דומיניקה היא "אחרת" גם משום שבעוד שסבותיה, אמה וחברותיה חולמות על טובין בורגניים שימתגו אותן, לפחות כלפי חוץ והרחק ממעמד הפועלים, היא חולמת ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה של ורשה. וכך, המתמטיקה, שנשמעת לה יפה יותר משירה ומאפשרת לה לבטא את היצירתיות החבויה בה, פותחת לפניה שער לעתיד. אלא שעתיד זה סופו שלא יתממש, שכן - היכול סיפור פולני להיות אופטימי? הדבר המוזר ברומן זה, הוא כי שלוש גיבורותיו,

הפולניות הקתוליות, נראו לי מוכרות כל כך, יהודיות כל כך.

"האחרת", ספרה של אורית שחם-גובר ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".