לעראק יש טעם של קוטג'

יותר מתמיד נדמה שאנחנו מתקרבים לגזירה האחת יותר מדי, זו שתצית מחדש את הצורך לצאת שוב מהבתים ולדרוש לעצמנו אחת ולתמיד סדר חברתי חדש.

אנחנו חיים בפוליטיקה של דימויים, ומי אם לא שר האוצר יודע מהי מטאפורה טובה, שלא לדבר על דימוי חזותי קליט ומשכנע. הקוטג' המחיש עבור רבים את יוקר המחיה והשלכותיו שהיו בלתי נתפשים עד אז. בעקבות עליית המחירים, הפך הקוטג' בן לילה ממוצר בסיסי למוצר מותרות בסל הקניות של משפחה ממוצעת. עם התרחקותו מהישג ידו של הצרכן הממוצע נאלצו רבים להתרחק גם מהמטען הסמלי שמגולם אף בשמו של הקוטג': אותו חלום ישראלי על בית קרקע, גג רעפים, שלושה ילדים, ארבעה ממירים ודוד שמש. התנפצות החלום הישראלי היא זו שהוציאה אנשים לרחובות.

עוד בערוץ הדעות

חלום ליל קיץ על דמוקרטיה במצרים / שאול רוזנפלד

מה ישתו האיילות בלילות? העראק של היום הוא הקוטג' של אז (איור: דוד נחמיאס)

לכן, מעניין ללמוד מה ערכה הסגולי של העלאת מחירי העראק ומה המחיר של הדרת צמד איילות ירוקות צהובות על בקבוק זכוכית מסל הקניות של הישראלי. ובישראל של שנת 2013 העראק הוא סמל עם מטען רב פנים ורב משמעויות, מושרש ומשתנה - סמל לישראליות המתחדשת. עראק הוא לא מוצר צריכה בסיסי. הוא בדיוק עומד בהגדרה של מוצר הצריכה הכי זול מעבר לסל המוצרים הבסיסי וככזה - ההתייקרות שלו מסמלת את חוסר היכולת לממש את השאיפה הבסיסית לנורמליזציה של הקיום הארצישראלי. את חוסר היכולת לקיום המאפשר לגרד בחיים פה מעט פנאי.

תהליך הפיכתו של העראק לסמל שכזה הוא חתרני במהותו. תהליך הטרנספורמציה שעבר העראק ממשקה הממוצב בתחתית ההיררכיה של המשקאות ששויך לקהל צרכנים מהמעמד הנמוך היה כרוך בשבירת הדימוי שלו שהיה שריר רק לפני דור. דור צעיר שהתנער מהחלוקות הישנות אימץ לחיקו את העראק כאחד הסמלים לישראליות החדשה - מרובת הגוונים, הטעמים והקולות.

כדימוי, העראק מסמל את טעם הבושה המזרחית של שנות החמישים שזקפה ראשה כאיילה יחד עם גיבורי תרבות כאייל גולן שהפכו לקונצנזוס - ממש כמו אותו משקה אניס. הוא גם מייצג את חדירתה של הפריפריה למרכז. כשצעירים מהפריפריה הכניסו למקפיאים מלאי הקרח בדירות המעופשות ובמעונות הסטודנטים בקבוקי עראק שהביאו איתם מצפון לחדרה ומדרום לגדרה, וכשהפכו בעצמם לקובעי טעם. זה היה אותו טעם אניס של עראק תוצרת טירת כרמל או אשקלון שהפך לכוכב האמיתי של הפאב.

העראק גם מסמל את הדמיון והקרבה הבלתי ניתנים לערעור בין ערביי הארץ ליהודים שבה. אם לאח בנט נתקע רסיס בישבן, הייתי ממליץ לו, כמו שבטח הייתה ממליצה לו הסבתא המרוקאית שאין לשנינו, למרוח קצת עראק עד שיעבור לו. יותר מהכול - העראק מגשר על פערים בין עשירים לעניים. הוא מסמל בדיוק את המקום שבו כולם שווים בכיסם, כוסם וכעסם. וזה המקום המאיים ביותר. זה המקום שבו נולדות מהפכות.

פוליטיקה ישנה כמו ויסקי רזרב

הסקטוריאליות משמרת אותנו מפולגים, מתוחים ודרוכים. היא מייצרת היעדר זיקה ובידול שיכולים לאיים במיוחד על מי שההישג הפוליטי הגדול שלו הוא דחיקת החרדים מהקואליציה ודחיקת הזועביז - כלומר המפלגות הערביות - מהשיח הדמוקרטי. זו, לצערי, פוליטיקה ישנה כמו ויסקי רזרב סינגל מאלט מהסוג שמשלמים עליה מחיר יקר ביותר.

קבלת שיטת מיסוי הנהוגה במדינות ה-OECD באירופה לפיה שיעור המס מוצמד לאחוזי האלכוהול ולא למחיר המשקה היא גישה שאינה רואה בצורך לבצע התאמות מקומיות לחוקים ולתקנות גלובליים. היא מפקיעה ממקבלי ההחלטות את האחריות הבסיסית להכיר את אזרחיה על מנת לקבל החלטה שהיא מתחום הפוליטיקה של הדימויים הרבה לפני שהיא החלטה חשבונאית.

מי ששכח כל כך מהר את ההבטחה לצעוד לעבר חברת המופת שחלמנו עליה, כזו שמסוגלת להרשות לעצמה להתבשם בשמחות, שלא יתפלא אם ימצא את עצמו בסופו של יום בלי שום איילים מאחוריו, אפילו לא יעל, עופר או במבי אחד לרפואה.

מי שימשיך לדרוס ברגל גסה כל סמל לסולידריות עממית, למיזוג גלויות ולהתמזגות במרחב - שלא ישאל אותנו איפה הכסף אלא ישאל את עצמו לאן הלכו האיילות. ואז יגיע זמנם של הפנתרים לעלות מכל קצוות הארץ ולהתקהל.

זיקק וכתב: גלעד שמילוביץ', איש חינוך ויזם חברתי

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il