טור של צחוק, בכי וגעגוע: פז נפרדת לשלום מסבא
כשהסבא האהוב של פז החל בטיפולי דיאליזה, הלך החיבור ביניהם והפך להיות הדוק יותר. מסבא ונכדה אוהבים, הם הפכו להיות "אחים לליזה". שלוש שנים סבא'לה של פז הצליח להחזיק מעמד, עד שבשבוע שעבר לא יכול עוד והלך לעולמו. פז מנגבת דמעה ונפרדת ממנו לשלום
סבא'לה שלי, לפני שלוש שנים, לקה בליבו, דבר שהוביל בהמשך לכישלון כליותיו. זהו טור המוקדש לסבא'לה שלי. טור בו אבכה וגם אצחק. אתעצב וגם אשמח. כי את הכוח המניע לחיים, תמיד יכולתי לראות בסבא'לה שלי. כל מחשבה עליו, פגישה אתו, שיחה טלפונית תמיד הובילה לחיוך לצחוק לאושר ולגאווה גדולה שזהו סבא שלי.
"פזיתי'קה, אוי פזיתי'קה, איך את עושה את זה?"
"סבא'לה, מה זאת אומרת איך? כי אני אוהבת לחיות, בדיוק כמוך"
"איי איי איי..." הוא נאנח "קשה לי פזיתי'קה, קשה לי"
"נכון סבא, אני מבינה...גם לי קשה ואז אני פשוט מכריחה את עצמי לקום בבוקר ולעשות דברים. אתה חייב להתחיל לחזור ללכת לשוק הכרמל סבא'לה". "איך אני אלך פזיתי'קה? חלש אני...חלש. אין כוח ברגליים. פתאום. למה זה פזיתי'קה, למה?
"סבא'לה מספיק להתפנק. אסקאפו. יללה, מחר בבוקר אתה קם והולך לשוק, ואם קשה לך אז תיקח עם סבתא מונית"
"למה זה קרה לי פזיתי'קה? עד שהתחלתי דיאליזה הייתי חזק והיה לי כוח לבשל ולעשות הכל. פתאום מאז הדיאליזה אני חלש. חלש מאד. מה זה המכונה הזאת פזיתי'קה, הה? מה עושים לי שם במכונה?"...
"תראה סבא..."
הטורים הקודמים של פז:
- לוקחת שליטה: "הבחירה לקבל עזרה - זו העצמאות"
כך התחלתי מסבירה לסבא'לה שלי על "העולם הנפלא" של מטופל הדיאליזה החדש. מזהה עצמי מסבירה לו פנים כמו מארחת במסעדה יוקרתית הממוקמת אי שם בכוכב אחר בחלל, מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ.
"אם אתה חלש, זה בסדר" שנינו מחייכים, מבינים את המצב. גם אני חלשה הרבה פעמים. אז מה?! אז אני מחליטה שאחרי הדיאליזה אני נחה כמה שעות ואח"כ יוצאת שוב אל העולם. אתה לימדת אותי אותי ותמיד אמרת לי "יאללה, אסקאפו, מספיק לבכות, לצאת לעבודה". התכוונת תמיד לצאת אל החיים, לחיות עד הסוף.
"מכין סנדוויצ'ים לקחת לדיאליזה"
סבא מביט בי, כבר בקושי רואה, בקושי שומע, אך בולע כל מילה ומילה שלי. מהנהן בראשו ואומר לי "אחחח פזיתי'קה, שתהיי בריאה, כל הכבוד!" ומיד אח"כ הולך לסבתא ואומר לה שממחר בבוקר הוא מתחיל להכין לשניהם "סנדוויצ'ים לדיאליזה כי זה בעצם כמו פיקניק וטיול, ואם הנכדה שלהם עושה דיאליזה יותר מ 20 שנה אז בטח ובטח שגם הוא יכול".
"נכון סבא'לה" אני צוחקת אתו, אתה וסבתא תיסעו לדיאליזה כמו לטיול, ותפגוש שם את החברים החדשים שלך במחלקה. כל הכבוד סבא'לה!".
שלוש שנים שסבא עשה דיאליזה. בחודשים האחרונים מצבו הידרדר. כבר לא יכול היה לנשום. ואני ראיתי וחששתי... פחדתי כל אותו הזמן שסבא'לה יילך יום אחד לעולם הבא, כמו הרבה חברים "סבא'לה" אחרים שהיו עמי במחלקות בתי החולים לאורך השנים, ופשוט הלכו יום אחד. ניקשרתי אליהם מאד.
"הסבים שפגשתי במהלך השנים בדיאליזה"
היה את סבא בנימין ז"ל בדיאליזה בתל השומר, היה את סבא ש' במחלקת הנסיכה שלי לשעבר, באסותא רמת החייל מחלקת האם שלי. לא מעט סבים שאהבתי במהלך השנים, שנקשרתי אליהם, שחיזקתי אותם, ושהראיתי להם שהחיים שלהם לא נגמרו אלא להיפך. שהחיים שלהם היו נגמרים אילולא הייתה להם את ליזה שלהם.
עם השנים שלי שם, במחלקות, פיתחתי סוג של הומור שחור, והייתי מתבדחת על כך שאם אתה מגיע למחלקת דיאליזה ולא רואה את אחד מה "חברים" במשמרת שלך, זה אומר שלוש אפשרויות: או שהוא בחו"ל או שעבר השתלת כליה או שהוא מת. כי הרי לדיאליזה חייבים להגיע בכל עת ובכל מצב, לא משנה אם יש מלחמה בחוץ, טילים, חגים, חופשים, לדיאליזה תמיד חייבים ללכת.
נקודת המבט היחסית בחיינו היא בחירה. אם אני עומדת מול כדור ענק חצי לבן וחצי שחור, אוכל לראות רק את הזווית שאני רואה מהמקום בו אני עומדת, במקרה הזה רק את הצבע השחור. אם אסתובב ואלך למקום אחר ואביט שוב באותו כדור ענק חצי לבן וחצי שחור, אראה משהו אחר לגמרי.
פתאום אראה בכלל כדור בצבע לבן. האם זהו אותו כדור? כן. האם זהו אותו סיפור חיי? כן. האם זהו אותו הקושי שישי לי בחיים? כן. וזה יכול להיות אהבה נכזבת, קושי כלכלי, מחלה, בוס מעצבן או אפילו אבל על אדם קרוב. מה בסה"כ עשיתי? זזתי מהנקודה בה עמדתי או ראיתי את חיי.
פשוט זזתי הצידה. ניסיתי לשנות זווית ראייה על אותו הקושי בחיי. רק לזוז קצת הצידה ולהביט במה שעובר עליי בחיים ממקום קצת אחרת. ממקום חדש. מהמקום שאינני רגילה אליו. אז יגיע הסיכוי שלי להיפתח לעוד אפשרויות הסתכלות על חיי, ואז אבחר כיצד להתנהג בתוכם. כיצד להתנהג באותה סיטואציה שלא נעימה לי בחיים. אז תגיע האפשרות שהיא תהפוך מבלתי נסבלת, לנסבלת ואף מקובלת עליי לחיוב.
הפך להיות סבא "מחובר"
סבא'לה שלי עשה את זה. בהתחלה היה במקום שהרגיש הכי נורא בחיים כי עושה עכשיו דיאליזה, וצריך יום כן ויום לא לנסוע לבית חולים, להידקר בידיים, לא לשתות מים כמעט, להפסיק לאכול מזונות שאהב, להרגיש חולשה ברגליים. ברגע אחד של קסם בשיחה שלנו יחד, הבין שהוא יכול למנף את הדיאליזה שלו ליום כייף עם סבתא.
מאז, במשך שלוש שנים, הוא היה קם בבוקר מוקדם עוד כשסבתא ישנה, היה מכין את הסנדוויצ'ים עם חביתה מרגרינה ועגבנייה לשניהם, מעיר אותה עם כוס נס קפה, ו"היידה" בשפתו, "נזמין מונית לדיאליזה. חברים שלנו כבר מחכים לנו במחלקה", היה אומר לה.
כשסבא התחיל עם ליזה, בשפתי שלי, נהיה בינינו חיבור חזק מתמיד. תמיד הוא היה הסבא הפייבוריט שלי ושל כל נכדיו, אך מאז החיבור לדיאליזה קרה לשנינו חיבור מיוחד. נוסף. שאין לתאר במילים. חיבור שאף אחד, מלבד המשפחה שלי, לא יוכל להבין. מנכדה וסבא'לה אהוב, הפכנו אחים לליזה. הפכנו אחים להתמודדות המאתגרת. אני את חיי כבר חייה 24 שנים עם ליזה שלי, ועדיין משהו בסבא שהפך מסבא'לה עבורי, לסבא'לה מחובר, בדיוק כמו מחוברת, הוסיף מימד נוסף לקשר בינינו.
הכאב שלו על נכדתו כל השנים, והחשש מלראות אותה עושה דיאליזה, הפך לכאב שלו עליו לשנים הבאות, ולאין ברירה – עכשיו הוא חייב לראות מה זה דיאליזה. פתאום , ראיתי על סבא'לה שלי את ההבנה הסופית. ראיתי על פניו הכרה וקבלה אמתית של "מה אני עובר נכדתי היקרה, ומה, לעזאזל, את עברת כל השנים הארוכות הללו... עכשיו אני מבין" היה מביט אל תוך עיניי ושתיקה מנחת הייתה חותמת אמירה חזקה שכזו.
שלום, סבא'לה
סבא'לה יקר שלי, שבוע שעבר הלכת לעולמך סבא שלי. הלכת לעולמך בדיוק כשאני מופיעה עם מחוברת ואימא לצידי עוזרת לי עם התאורה, כשהיא כבר יודעת שהלכת לעולמך ולא מספרת לי "כי החיים חייבים להימשך. במיוחד לפזי" כמו שאימא ואתה תמיד אמרתם עליי. כשחזרנו ממחוברת במונית, עלינו לביתי, ואימא ניגשה אליי וחיבקה אותי חזק.
"זוכרת שאמרת שאת תשמחי שסבא לא יסבול יותר ממי?" היא שואלת אותי. "כן אמא. אני זוכרת. קרה משהו??? הוא לא מסתדר עם החמצן סבא?" אני שואלת את אימא. "ממי שלי, סבא שיחרר. זהו. הוא לא סובל יותר..." .
שבוע שעבר, סבא'לה, בחרת לשחרר את הנשמה שלך מתוך הגוף הקטן והגיבור שלך, שסבל מאד בחודשים האחרונים. כבר לא יכולתי לבוא אלייך לבקר אותך סבא'לה יפה שלי. ואתה יודע למה? כי לא יכולתי להביט לך בעיניים ולומר לך שהדיאליזה, בשלב הזה של חייך, זה כיף.
כי לא יכולתי לבוא אליך ולחבק אותך ולומר לך שזה שום דבר ושעוד כמה ימים תתחזק ותלך לשוק הכרמל. כי הגעת לשלב האין-חזור סבא'לה יפה שלי. הגעת למקום שזיהיתי אותו כי הוא כ"כ מוכר וידוע לי מחברים שלי המבוגרים שהכרתי במהלך השנים במחלקות הדיאליזה.
סליחה סבא'לה שלי, שברגעי הסוף שלך לא היה בי הכוח לבוא ולומר לך, על אף הכל, שהכל יהיה בסדר. אז מה אם ידעתי שזה לא נכון. סליחה על שראיתי מה שקורה לך, ולא העזתי לבוא אליך פיזית ולחבק אותך, כי פחדתי לשקר לך. ראיתי אותך וראיתי מראה ענקית שאינני רוצה להביט בה. כי סבא אהוב שלי, אני בוחרת להביט במראה אחרת על חיי.
ואני יודעת שאתה שומע אותי עכשיו ואומר לי "אסקאפו, מספיק לבכות, יללה לכי לעבוד ותופיעי עם מחוברת שלך, כי מגיע לך לחיות והכי טוב שאפשר. אני כבר זקן פזיתי'קה. זקן. עשיתי את שלי. עכשיו תורך נכדה גיבורה שלי. אני אוהב אותך".
אוהבת אותך סבא'לה יפה שלי, גיבור אמיתי, איש אחד בדורו. תודה שהיית הסבא שלי!
מחוברת מוקדשת לך מעכשיו ולעולם.
רק אהבה
פז
פז מושקוביץ גן-זך , שחקנית, מאמנת לתקשורת ומנהיגות ויוצרת ההרצאה-מופע מחוברת CONNECTED - Inspiring Lecture. ההופעה הבאה ביום ד', ה-31.7 בשעה 20:30 בבית ציוני אמריקה ת"א
לפנייה לכתב/ת 
