"מגודלים 2": הסנדלר הולך עירום
מי שאוהב את ההומור של אדם סנדלר, יהנה גם ב"מגודלים 2" שכאילו בא כדי לוודא הריגה לבדיחות שעוד איכשהו עבדו בסרט הראשון. חבריו של הקומיקאי היהודי אמנם אינם מצחיקים יותר ממנו, אך ממתנים במידת מה את מופע היחיד המטופש שלו
אמנים נותנים השראה אחד לשני, מדרבנים זה את זה ללכת עוד צעד קדימה. ניקח לדוגמא את אדם סנדלר שצריך היה להתחיל את "מגודלים 2" ("Grown Ups 2") בסצנה שתוכיח שלא איבד השראה מאז הסרט הקודם (2010). הוא מבין שחשוב להבהיר לצופים שהוא מתכוון להרוג כמות שווה, אם לא רבה יותר, של תאי מוח. אבל בשנים שחלפו היו כמה פסגות אחרות של הומור, ולכן סנדלר עומד לא רק בתחרות קשה נגד עצמו אלא גם נגד יוצרים אחרים.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
יתכן מאוד שגם הוא התפעל, ממש כמו הכותב של שורות אלו, מסצנת הפתיחה של הקומדיה "חיים בהחלפה"- סצנה שבה תינוק משפריץ זרם צואה לתוך פיו של אביו (ג'ייסון בייטמן).
סנדלר החליט שאם יש הפרשות לתוך פה, הוא חייב ללכת צעד נוסף קדימה ולכן הוא (אזהרת ספויילר!) מתחיל את הסרט בסצנה שבה אייל אמריקאי (הכוונה לחיה הגדולה עם הקרניים) חודר לתוך חדר השנה שבו ישנים לני (סנדלר) ואשתו רוקסן (סלמה הייק). צעקות הפחד של האישה מבהילות את החיה, שעומדת על רגליה האחוריות, ומטילה זרם של שתן לתוך פיו של סנדלר.
האם זה מספיק כדי להבין במה דברים אמורים? ואולי יש לומר שהבדיחה החוזרת בסרט קשורה למיומנות שמפגין אריקסון (קווין ג'יימס), אחד מחבריו של לני: לתקוע גרעפס, להתעטש ולהפליץ ברצף מהיר. אם זה נשמע לכם כהברקה בתחום האקוסטיקה של הפרשות, הרי שצפויים לכם בסרט עוד כמה רגעי עונג.
אדם סנדלר צוחק כל הדרך אל הבנק
"מגודלים 2" הוא התשובה ה"קומית" לסדרת האקשן "בלתי נשכחים" של סילבסטר סטאלון: כנס מחזורים של קומיקאים שכולם הם חבריו הטובים של סנדלר. זה אמנם פחות נורא מסרטים שבהם סנדלר מקבל את כל זמן המסך (ובמיוחד "ג'ק וג'יל" שבו הוא שיחק מול עצמו), ועדיין זו פסולת. לאלו שנהנו מהסרט הקודם בסדרה, ובאופן כללי מסרטיו של סנדלר - אין ממה לחשוש. אתם יודעים למה לצפות, וממילא כשהסטנדרטים כל כך נמוכים קשה להאמין שתהיה אכזבה.
את לני וחבריו כבר פגשנו בסרט הקודם, ולמעט הדמות שגילם רוב שניידר - כולם חוזרים. לאחר שבסרט הקודם התקיים מפגש עם החברים הוותיקים בנוסח "החברים של אלכס עם שבץ בגזע המוח", הרי שהפעם לני ומשפחתו כבר עברו לעיירה שבה גדל, ועכשיו הוא וחבריו מרוכזים וחיים במקום אחד.
היום שבו מתרחשים אירועי הסרט הוא של סיום הלימודים בואכה חופשת הקיץ. יום טוב לנוסטלגיה, סיכומים והתחלות חדשות. הילדים של לני כבר גדלו, הבן הבכור רוצה להזמין את היפיפייה של בית הספר לדייט אבל מתבייש. ומה עם הבן הצעיר? ובכן, בסוף תמצא סצנה להשחיל אותו לתוכה.
הבן הבכור של קורט (כריס רוק) הוא חבר של הבן הבכור של לני, ואליהם מצטרף בתחילת הסרט הבן שמרקוס (דיוויד ספייד) לא ידע שיש לו, ושכעת הגיע למפגש ראשון עם אביו. מרקוס ציפה לילד קטן, וקיבל נפיל בלונדיני שנוטר טינה לאב שלא פגש. כך הסרט נע בין דור ההורים ודור ההמשך. הצעירים מוצגים בצורה אנושית יותר (אך משעממת) ולדור ההורים שמורה כל האינפנטיליות.
נשבר הרצף
השילוב בין ריבוי דמויות ומבנה עלילתי מרושל ועצל הופך את הסרט לסדרה של אפיזודות קצרות שהקשר ביניהן מינימלי. זה יכול לעבוד עם בדיחות מוצלחות וגרם של תובנה, אבל אפשר לסמוך על סנדלר ועל חבריו ושותפיו הקבועים (ובראשם במאי הבית שלו - דניס דוגאן), שיצליחו לעשות זאת מבלי להטריח את הצופה ביותר מדי התקפי צחוק. אם יש בדיחה שהצוות בטוח שעבדה, הם דואגים לחזור עליה מספר פעמים כדי לוודא הריגה.
הקולב הרעוע שעליו האפיזודות בנויות עוסק בניסיון של לני וחבריו לחזור לחוויות הנעורים הפרועות, באמצעות מסיבה ברוח שנות ה-80. מולם ניצבת חבורה של סטודנטים מיוחסים יהירים ששייכים לבית אחווה בקולג' הנמצא, ככל הנראה, בסמיכות לעיירה. את הסטודנטים מנהיג אנדי (טיילור לאוטנר, שמוכר מסאגת "דמדומים" - האיום המשמעותי ביותר על סנדלר בטקס פרסי הראזי) המוביל את הלעג לגיבורים המזדקנים. אך אין מה לדאוג, כבודם של האחרונים יושב בסוף הסרט.
המבנה הלא קיים של העלילה מאפשר להכניס שלל הופעות אורח מהמעגל החברתי השני של סנדלר. כל אחד מקבל את הרגע שלו לזהור: ג'ון לוביץ', כמנקה בחדר כושר שמתחזה למדריך רק כדי לאמן את נשות הגיבורים בתנוחות פרובוקטיביות; אנדי סמברג כחלק מחבורת סטודנטים ששוטפת מכוניות בתחתוניהם (מוטיב סנדלרי קלאסי - תקיעת אברי מין גבריים מול פני הצופים); שאקיל או'ניל כשוטר קרח; המתאבק "סטון קולד" סטין אוסטין, כבריון שהתעלל בלני בתיכון. וכך הלאה.
"מגודלים 2" מותאם לקהל שצופה בו בהיסח הדעת, תוך כדי הסתמסות, פטפוט או קפיצה למטבח לפשפוש במקרר של ההורים. נראה שזוהי מידת תשומת הלב שהוקדשה לעשייתו, ולכן אין סיבה לצפות מהקהל ליותר מזה.
