המסכה הלבנה של המחאה החברתית

בשבועות האחרונים מפגינה קבוצת ה"לא נחמדים" נגד תוכנית התקציב של שר האוצר. הקבוצה מונהגת בידי פעילות ופעילים הלוקחים חלק זה כשנתיים בפעולות מחאה בזירה האזרחית והיא מחזיקה באג'נדה חברתית ברורה ובנרטיב מגובש. דובריה, ובעיקר דוברותיה, שולטים היטב בדיון הכלכלי העכשווי.

לכאורה יש להם כל מה שצריך כדי לייצר אהדה תקשורתית וציבורית, אך למעשה פעולות המחאה הממוקדות שלהם לא זכו עד כה להיתפש כאירוע מדיה משמעותי. לא רק זאת אלא ש"מחאת שוסטר" שמובילה הקבוצה זוכה ליחס מתנשא מצד כתבים ובעלי טורים אחדים שהתאפיין עד כה אפילו בהטלת ספק בצדקת מאבקם, בהתמקדות מוזרה באי הנחת הנגרמת לשכנים ובביקורת על דרכי פעולתם. היו אף שתייגו אותה באופן סטריאוטיפי כמחאה "צעקנית" ו"קולנית". אכן, אי אפשר להימנע מן התחושה הכבדה שסתיו שפיר ודפני ליף כדמויות סמליות וייצוגיות של מחאת קיץ 2011 עוררו אהדה והזדהות מיידים וגדולים יותר מאלו שזוכות לה בימים אלו מובילות מחאת שוסטר: כרמן אלמקייס, לואיז סמרס, ריקי בן לולו וחברותיהן.

• שנתיים למחאת האוהלים - תזכורת לטורים שליוו אותה בעמוד הבא
   
  

הסיבות לכך שמחאת ה"לא נחמדים" לא זוכה לייצוג התקשורתי ולהכרה הראויים לה קשורות בהתקבלות של המסר שלהם ובתפישות ייצוג סטריאוטיפיות של מובילי דעה ושל קבוצות הנוטות לאמץ השקפות הגמוניות. כידוע, ה"לא נחמדים" הוא הכינוי שהעניקה גולדה מאיר לפעילי "הפנתרים השחורים" לאחר שנפגשה עימם כדי לדון בדרישותיהם. הקישור בין האמירה ההיסטורית לבין תו הזיהוי של הקבוצה הנוכחית אחראי במידה רבה למיצובה בשדה המחאה. הוא עובר בדעת הקהל באמצעות הסמלים שמעורר השם בזיכרון הישראלי: מזרחיות, פריפריאליות, מאבק נגד עוני, שוליים רדיקלים, אי-אמון בין המפגינים לבין השלטון, מתח מעמדי וזעם אתני.

מחאה חברתית מחפשת מנהיגות אותנטית. לפני שנתיים (צילום: בן קלמר)

בניגוד לעמדה תרבותית הגמונית ולתפישה כלכלית ניאו-ליברלית המתייגת את מחאת המוחלשים באופן שלילי הרי שהקבוצה הנוכחית ניכסה לעצמה את הכינוי באקט פוליטי חתרני של ייצוג עצמי. הם כולם מזרחים, רובם בעלי תודעה פוליטית מזרחית, מגיעים מהגבולות הפריפריאליים של החברה הישראלית ומוחים בראש ובראשונה נגד הפגיעה באותן קבוצות שמנהיג יש עתיד יאיר לפיד דילג מעליהן בבוטות ומתוך הכרעה אסטרטגית קרה מתחילת דרכו.

מחאת הלא נחמדים גם אינה מתווכת על-ידי הון תרבותי. אין להם קשרים משפחתיים ועמדות במרכזי הכוח ואף לא ייחוס והכרה תרבותית. לבסוף, הם אומרים את אשר על דעתם ללא כחל וסרק וחשוב מכל - בלי לעטות מסכה לבנה על פרצופם כדי לעבור דרך שומרי הסף של ההגמוניה. את המבט השחור, המזוקק והנוקב שלהם הם מפנים ללא התייפיפות אל עבר אחד מנציגיה המובהקים ביותר של האליטה - אדם שדרכו אל הצמרת הפוליטית רופדה מכל עבר ומכל כיוון - תקשורתי, כלכלי ותרבותי.

ברגע הראשוני הסימבולי ההוא שבו התייצבו ה"לא נחמדים" מול ביתו של יאיר לפיד, המחאה שלהם הפעילה מיד את הדיסקט הישן. זהו אותו דיסקט חורק אך כה מוחשי המזמר בקול עייף ומכאיב את הסיפור של פוליטיקת המחאה בישראל, את הקשר בינה לבין הפוליטיקה של הזהויות, המתארגנת בתהליך דינמי ומתמשך בתוך המרחב הציבורי הישראלי ובינה לבין העוולה ההיסטורית והבלתי נגמרת כלפי השכונות ועיירות הפיתוח וגם כלפי קבוצות מוחלשות ומודרות אחרות. בהפניית המבט הנוקב שלהם אל ביתו של האדון הם מנכיחים באחת את ההבדל האתני והמעמדי הרוחש מתחת ומעל לפני השטח בחברה הישראלית בין ה"נחמדים" ל"לא נחמדים" ובין ה"הם" לבין ה"אנחנו". 

על רקע המורכבות הזו, מעמד ביניים, שנהר בעבר לרוטשילד הצביע בחלקו ליש עתיד וצפוי כעת להיפגע מתוכנית האוצר, שרוי בקונפליקט פנימי: מצד אחד, הוא חפץ לערער על השלטון שאכזב ומצד שני, הקבוצות הדומיננטיות של מחאת רוטשילד ורובה המכריע של התקשורת אינם מזדהים עם מפגן המחאה הפריפריאלי שתפס כעת בעלות על השטח ואינם נוטים להצטרף אליו.

מחאה אוניברסלית היא משאת נפש שהכל רוצים במימושה. אולם עדיף להישיר מבט מפוכח על יחסי הייצור של המחאה החברתית בישראל: את תושבי השכונות לא יוציאו האשכנזים ואת מעמד הביניים האשכנזי שלקח חלק במחאה החברתית ברוטשילד לא יוציאו החוצה המזרחים מהשכונות. כלליה של הפוליטיקה השבטית בישראל מגדירים כאן משחק סכום אפס שייפתר רק בנוסחת קסם פוליטית אלטרנטיבית.

ד"ר מירב אלוש לברון, פעילה חברתית ומרצה בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il