מחאת הקוטג' שלהם. גם הסינים רוצים צדק חברתי

בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה של התארגנויות חברתיות ברחבי העולם שמנסות להשפיע על השלטון כדי להשיג שיפור ברמת החיים של האזרחים. רק לאחרונה שמענו על התארגנויות רחבות בברזיל שהחלו כתוצאה מעלייה במחירי התחבורה הציבורית וכך כמובן גם בטורקיה, במצרים שבוערת ובכלל העולם הערבי שחווה את "האביב הערבי".

"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:

זאב זאב: למה לא להציג תקיפת סייבר כתקלה?  / גיל זוהר וד"ר דגנית פייקובסקי

"האיום המוסלמי". מיאנמר לא רוצה להיות בוסניה / ד"ר מיכאל תנחום

טוב למוראלס: הדמוקרטיה בבוליביה עברה טוויסט / ד"ר יונס וולף

בוסטון, לונדון, פריז. הטרור העולמי לא בנסיגה? / חוויאר ג'ורדן

או"ם שמום: כיבוד זכויות אדם - המלצה בלבד / ד"ר יובל שני

ברבות מהמדינות, ההתארגנויות והמחאות השיגו שינויים פוליטיים משמעותיים. גם סין, מדינה שבה השלטון משפיע על כל היבט בחיי האזרחים, עוברת תהליך שבו האוכלוסייה מתארגנת ומפגינה יותר ויותר נגד הממשל במגוון רחב של נושאים - מאיכות האוויר ועד בנייה באופן לא בטיחותי. במהלך שנת 2010 דווח על יותר מ-180 אלף התארגנויות והפגנות של הציבור. חלק מההתארגנויות ‏חסרות השפעה, אך חלק מהן משמעותיות, כמו לדוגמה התארגנות הכפריים בפרובינצית גואנגדונג ‏במחאה על גזל אדמות שנעשה על ידי השלטון המקומי לטובת פרוייקטים של נדל"ן.

הפגנה בג'יאנגמן סיטי במחוז גואנגדונג נגד הקמת מתקן להעשרת אורניום בעיר(צילום: רויטרס)

במהלכה של המחאה ‏הצליחו הכפריים להוציא מהכפר את אנשי השלטון והמשטרה למשך שבוע, עד שהשלטון המרכזי בחר ‏להתערב לטובתם של הכפריים.‏ האם לציבור הסיני יש מוטיבציה ויכולת ליצור שינוי פוליטי של ממש באמצעות התארגנויות אלו? מה עוצר בעדם מלהביא לשינוי שמאורעות טייננמן ב 1989 ניסו ליצור ללא הצלחה?

הפתיחות התקשורתית - גורם לגידול בהתארגנויות מחאה

החברה הסינית עברה שינויים מרחיקי לכת ב-35 השנים האחרונות. מאוכלוסייה כפרית ברובה הגדול, החיה בקומונות ובכלכלה המנוהלת באופן מוחלט על ידי המדינה, לאוכלוסייה שכמעט מחציתה גרה בערים, מנהלת כלכלת שוק ותומכת באופן מוחלט בהתעשרות של הפרט.

מצד אחד, הרוב המוחלט של האוכלוסייה חווה עלייה משמעותית בהכנסה, אפשרויות תעסוקה נרחבות ונגישות למידע באמצעות מגוון רחב של אמצעי תקשורת באופן שלא היה קיים בעבר.

מצד שני, חלק ניכר מהעירוניים נחשבים למהגרים לא חוקיים (השלטון דורש מהאזרחים לגור באזור שבו נולדו. מי שבוחר לעבור לעיר ללא אישור הממשל אינו רשאי לקבל שירותים מהמדינה וסוגי תעסוקה מסוימים אסורים עליו), האוכלוסייה נדרשת לעמוד בתנאי התוכנית לתכנון ילודה של הממשל, ובהרבה היבטים רמת החיים של האוכלוסייה נפגעה: חלה פגיעה קשה מאוד באיכות הסביבה, התמיכה הממשלתית בשירותי רווחה כדוגמת חינוך ופנסיה מוגבלת מאוד והשחיתות גוברת בקרב פקידי השלטון המקומי. הסבר נוסף לגידול המהיר בהתארגנויות נגד הממשל טמון בפתיחות הגוברת בסין בתחום התקשורת ובקשר עם גופים בינלאומיים.

המשטר דואג לוודא שהתארגנויות המחאה יישארו מקומיות ולא יהפכו לתנועה לאומית(צילום: רויטרס)

האם ההתארגנויות שאנו רואים משקפות ניסיון אפקטיבי להביא לשינוי פוליטי בסין? מגוון ההתארגנויות וההפגנות הולך ומתרחב, והשימוש בסוגי התקשורת השונים גובר - מחתימה על עצומות והתארגנות באינטרנט ועד להתארגנויות עובדים והפגנות נגד השחיתות באזור הכפרי. מגוון ההתארגנויות מראה שלציבור יש תחושה שיש לו מקום להשמיע את דעתו ולפעול בהתאם בתחומים שונים. עם זאת, נראה שהציבור גם מבין את מגבלות "חופש הביטוי" בסין. המפלגה הקומוניסטית השלטת מעוניינת לאפשר רמה מסוימת של פתיחות על מנת לאפשר לציבור ל"אוורר" את תחושותיו כלפי הממשל, אבל במקביל דואגת המפלגה לוודא שההתארגנויות הללו נשארות מקומיות ולא הופכות לתנועה לאומית.

הדרכים העיקריות שבהן נוקטת הממשלה להגבלת ההתארגנויות נוגעות לצנזורה בענף התקשורת, דרישות מארגונים חברתיים שנועדו להגביל את מרחב הפעולה שלהם (לדוגמה ארגוני חברה אזרחית מחויבים לפעול תחת ארגון ממשלתי ולא באופן עצמאי, הם מחויבים להציג יכולת עצמאות כלכלית משמעותית והם מורשים לפעול כל עוד באזור האדמיניסטרטיבי שלהם אין ארגון נוסף העוסק בתחום שבו הם מעוניינים לפעול), וכן פגיעה אישית, דוגמת אובדן הכנסה או כליאה, במי שמשתתף או מאפשר פעילות שהממשל מתנגד לה - בין שמדובר בפרסום מידע באינטרנט ובין שבארגון הפגנה.

מפגינים בהונג קונג דורשים מממשלת סין זכויות הצבעה מלאות(צילום: רויטרס)

הסבר נוסף למוגבלות של גלי המחאה בסין נעוץ במבנה הייחודי של "מעמד הביניים" הסיני. חשוב לציין שמעבר לפחד מתגובת הממשל, אנו רואים כי המבנה החברתי-כלכלי בסין מונע השגת שינוי ממשי במציאות הפוליטית הסינית. המוכנות להתארגן פוליטית משתנה בין הקבוצות השונות באוכלוסייה. הקבוצה החזקה יותר, הכוללת את התושבים העירוניים או אלו הגרים באזורים המפותחים יותר, מעוניינת להביא לשינוי במגוון תחומים, אך חבריה חסרים מוטיבציה ממשית, כיוון שלעיתים קרובות הפיקוח עליהם חזק או שהכנסתם קשורה באופן הדוק למערך השלטוני. דווקא האוכלוסייה החלשה יותר היא זו שיש לה מוטיבציה ליצור התנגדות חזקה ורחבה בשל העוני היחסי שבו היא חיה היוצר בקרב הציבור תחושה שאין לו מה להפסיד. אולם, היכולת של קבוצה זו להשפיע על גורמי כוח היא מצומצמת ולמרות התרחבות ההפגנות נראה שלא יהיה ביכולתם ליצור שינוי משמעותי בחברה.

הממשלה פוגעת באדם שמשתתף בפעילות שהממשל מתנגד לה. מפגינים בהונג קונג(צילום: AP)

מורכבות זו מפריכה את דרך המחשבה המקובלת הטוענת שהיכולת של החברה האזרחית להביא לשינוי תלויה בקיומו של מעמד ביניים חזק ומאורגן, המסוגל לאחד את הציבור וגורמי כוח נגד המערך השלטוני. הדרישה למעמד ביניים חזק (יש שמקבילים את המונח "מעמד ביניים" למונח "חברה אזרחית") מתעלמת מכך שמעמד הביניים אינו בהכרח קבוצה אחת אחידה.

מיהו מעמד הביניים הסיני?

לעתים קרובות מוגדר מעמד הביניים על פי הכנסת האוכלוסייה: לדוגמה, יש מי שמעריך את מעמד הביניים בסין ככולל את אותו חלק מהאוכלוסייה שמרוויח בין 2 ל-10 דולר ליום. על פי הערכה מתירנית זו הרי שמעמד הביניים הולך וגדל בסין ומהווה בימינו יותר מ 500 מיליון בני אדם.

אולם, בעוד חלק אחד ממעמד ביניים על פי הגדרה רחבה זו אינו מעוניין בשינוי, הרי שחלק משמעותי אחר מתוכו אינו חזק מספיק על מנת לקדם פעילות אנטי ממשלתית. כך לדוגמה כפריים מאזורים שונים ומהגרים לא חוקיים בערים, שחלקם נחשבים על פי ההערכה המתירנית כחלק ממעמד הביניים, יכולים אמנם להיות בעלי מוטיבציה לחיזוק מעמדם, אך הם חסרי יכולת ממשית להתארגן ולפעול לכך.

פעילי למען בעלי חיים מפגינים נגד מכירת בשר כלבים במסעדות בעיר יולין(צילום: AFP)

(צילום: AFP)

בנוסף לכך, בהשוואה בינלאומית אנו רואים כי אחד התנאים לקידום שינוי חברתי או פוליטי באמצעות התארגנות חברתית הוא מקור המוטיבציה להתארגנות והיעד שלה - לרוב נראה שנושא מקומי הנוגע לאיכות החיים של האזרחים, כמו למשל מחיר גבינת הקוטג' בישראל, כריתת העצים בפארק גזי בטורקיה, או הנסיעה באוטובוס בברזיל, הוא המאחד את האוכלוסייה, ולאחר איחוד האוכלוסייה נושא ההפגנות משתנה והן מתחילות לשאת על דגלן נושאים רחבים יותר כצדק חברתי, שקיפות ותחרותיות.

בסין לעומת זאת, בין שכתוצאה ממסע ההפחדה של השלטון ובין שכתוצאה מתהליך ההתמקדות בטובת הפרט על חשבון טובת החברה, ההתארגנויות ממשיכות לשים דגש על נושאים בעלי חשיבות מקומית ואינדיבידואלית ולא לסחוף את ההמונים להפגנה לטובת החברה כולה. כל עוד המצב ישאר כך, דומה שהשלטון יצליח "לכבות שריפות" ולמנוע התארגנות שתאלץ אותו להסכים לשינויים מהותיים.

ד"ר רעות ברק וויקס היא מרצה לכלכלת סין וכלכלת פיתוח באוניברסיטה העברית ורכזת תוכניות במרכז וייץ ללימודי פיתוח