"בוורלי הילס", "חברים" או "המפץ הגדול": לאיזו חבורה כדאי להצטרף?
להזמין אוכל סיני עם שלדון והווארד, להיכנס לחדר ההולגרמות עם קפטן ז'אן לוק פיקארד, ללכת לנשף הסיום עם קלי וברנדה ולטבוח בזומבים עם ריק גריימס: החבורות הטלוויזיוניות שהיינו שמחים להתקבל אליהן
חבורות - לפעמים הן מעיקות ולפעמים הן גלגל ההצלה היחידי בעולם. השבוע עלתה ב-HOT הסדרה "חסמבה דור 3", שמתארת את קורותיה של חבורת סוד מוחלט בהחלט בימינו, ומזכירה לנו שוב כמה נעים להשתייך לחבורה כלשהי, גם אם היא דמיונית לחלוטין. על המסך הקטן הופיעו ומופיעות עוד כמה חבורות שהיינו שמחים להצטרף אליהן.
"באפי ציידת הערפדים"
כולנו עברנו את תקופת התיכון עם שריטות כאלו ואחרות, מעטים יכולים לספר שעברו את התקופה המסויטת הזו בלי פצעון על הנשמה או לב שבור.
הדור שלי עבר את התקופה הזאת בעזרת כמה מהתוכניות היותר אייקוניות על גיל הנעורים, מ"אלו הם חיי" הרגישה ל"דוסון קריק" המתוסרטת מדי (כן, ככה בני 16 מדברים), "מגרש ביתי" ועוד, אבל מעל הכל ניצבה לה "באפי ציידת הערפדים", סדרה אחת שבשבילה היה שווה לעבור שש שנים של חטיבה ותיכון בראשון לציון, שלעתים נראתה קרובה מתמיד לפי השאול של סאנידייל.
הסדרה עסקה בנושא אוניברסלי וחסר גבולות: גיל ההתבגרות. היא נגעה בו כמו שנוגעים באגדה או במיתוסים. כשבאפי נלחמה בשדים וערפדים, היא בעצם נלחמה באותם שדים פנימיים שכל אחד שעבר את גיל ההתבגרות נאלץ להתמודד איתם.
"באפי" נתנה לחנונים והדחויים את אור הזרקורים שנים לפני שראיין מרפי בכלל חשב על סידרה בשם "Glee". אנשי החבורה של סאנידייל היו חנונים, קצת מוזרים, שונים ואאוטסיידרים, אבל הכי מגניבים. ווילו, זאנדר, קורדיליה ושאר החבורה העלו את ביטחונם העצמי של מיליוני של בני נוער שהרגישו קצת "שונים".
אם הייתי יכול להתקבל לחבורה אחת, הייתי רוצה להצטרף לזאת של באפי, חבורה שכל סממן של שוני נחשב בה ברכה, חבורה שמלמדת אותך שכל דבר רע סופו להסתיים, ושיש דבר אחד מפחיד יותר משדים ורוחות - החיים. (שי ארזואן)
"מסע בין כוכבים"
בתור ילדה ביליתי שעות על השטיח בסלון מול הצוות של "מסע בין כוכבים הדור הבא", שטיילו להם בחלל וחיפשו חיים חדשים וציביליזציות חדשות, מקומות אליהם אף אדם לא הגיע מעולם. שריינתי לעצמי מקום על הסיפון של האנטרפרייז ליד קפטן ז'אן לוק פיקארד, רייקר, טרוי ודאטה, פגשתי איתם חייזרים (שכמעט כולם דומים לבני אדם, תכלס, אבל למי יש זמן להיות קטנוני כשאת בת עשר), התלהבתי וגם פחדתי מקיו ומהבורגים המאיימים על כל טיפת אינדיבידואליות, והתלבטתי מי שווה יותר: מספר 1 (עם או בלי זקן) או האנדרואיד שלא אמור להרגיש כלום?
גם היום, כשאני נתקלת בפרק של "מסע בין כוכבים הדור הבא", אני מתקנאת בטרוי החצי טלפתית (אבל לא במדים, הם ממש לא נראו לי נוחים כבר אז) ומדמיינת את עצמי איתם, אולי עוצרת לאיזה דרינק עם וופי ופיקארד בבר, ואוכלת מזון מהונדס שמכיל את כל הוויטמינים בלי להרוג שום פרה, לפני שאני משוגרת למשימה הבאה. (לירון סיני)
"בוורלי הילס 90210"
נכון, סטיב ואנדראה מעולם לא נראו בגיל תיכון אף שהכריחו אותנו לחשוב ככה. נכון, ברנדון וברנדה לא התברכו בסמנטיקה מקורית של שמות וגם לא בדמיון כלשהו זה לזה. נכון, הם כולם היו אחד עם השני, נפרדו אחד מהשני, שיגעו אחד את השני, והתחנפו אחד לשני, אבל "בוורלי הילס 90210" מייצגים עבורי מאה אחוז של נעורים, מאה אחוז של שנות ה-90, ובואו נודה: כולנו היינו מכורים.
הם בכו זה לצד זה ברגעים רבים וחקוקים בלב, כמו למשל באחד זכור במיוחד: רכב שחור על חוף הים תחת מעטה כוכבים צפוי מראש, שאותו ליווה פסקול מטלטל של אר.אי. אם - כשברנדה ודילן נפרדו בפעם הראשונה.
הם גם לימדו אותנו כמה מסוכנת יכולה להיות ההתבגרות המינית (כשקלי בכתה במסיבת הפיג'מות והשחור בעיניים נמרח לה על כל הפנים), כמה סוערת יכולה להיות התאהבות בלתי מושגת של גיל העשרה בזאבים בודדים (כשדילן איבד את זה והלך במהירות עם המעיל השחור ודוק דמעות בעיניו הכהות), כמה זה דרמטי כשההורים שלכם מתגרשים ונישאים להורים אחרים של החברים שלכם, כמה חשוב לא להתמכר לסמים קשים ולא לאבד את הבתולים כשלא רוצים, וגם - לא לבוא לנשף הסיום עם שמלה כמו זאת שהחברה הכי טובה שלך לובשת.
אך בעיקר, אנשי הבוורלי השרישו לנו את הרעות האמריקנית הראשונה של חיינו: הם חינכו אותנו לעשות הכל, אבל הכל, בשביל החברים שלצדנו. אז אם כבר להצטרף לחבורת נעורים, עדיף לאחת שתמכור לך את ההנחה הרווחת שהחיים מסובכים ומורכבים - אבל עדיף שהם יתרחשו לצד מועדון חוף, בריכות ביתיות, מכוניות עם גג פתוח, רגשות מוחצנים ונאיביים וכמה קמטים. כי Donna Martin Graduates זאת רפליקה כמעט שוות ערך ל-"We'll Always Have Paris". אם כבר להצטרף לחבורה, ברור של"בוורלי הילס". (שרי שביט)
"המפץ הגדול"
לשבת במקום של שלדון קופר על הספה, זה החלום האישי שלי. זה יכול להיות באחד מערבי השבוע, אישית אני מעדיפה את הערב שבו הם מזמינים אוכל סיני, מזמן לא אכלתי אגרול עסיסי וטעים. אחר כך נוכל לעשות השוואה בין הסטאר טרק החדש לקודם, להשוויץ בקומיקס החדש שקניתי ואז אחזור לדירה המגניבה שלי, נישאת על גלי ההערצה של ראג', הווארד וכמובן לנארד שבטוחים שאני אלילה, כי אני גם בחורה וגם גאון בפיזיקה בינארית בינכוכבית.
נכון, הם לא כאלה מגניבים ולא ממש מהזן החתיכי, אבל זה מה שעושה לי את זה - בנים חכמים. בעיקר כאלה שמוקירים תודה על זה שאת מסתכלת בכיוונם. חיוך אחד והם מוכנים לקטוף את הירח עבורך, בעזרת רכב דו-גלגלי שמאפשר טיסה בחלל וגם נחיתה על המאדים, כמובן.
ואם חששתם לרגע שאני עלולה לחוות פיצוץ איי.קיו מכל החכמה הזו, אפשר למתן זאת בעזרת מני-פדי עם החברות החדשות שלי – פני, ברנדט ואיימי פארה פאולר, שהן לא פחות חכמות מהבנים, אבל גם מסוגלות לדבר על דברים נוספים מעבר לגודל החור השחור שנפער אי-שם בגלקסיה רחוקה.
"המפץ הגדול" היא אחת הסדרות המבריקות של השנים האחרונות עם תסריטים מתוחכמים שגורמים גם לטיפשים לחשוב שהם מבינים במשהו – עוד סיבה שגורמת לי לרצות להיות חלק מהחבורה הכי חכמה וחמודה בגלקסיה שלנו. וגם העובדה שלראג' עדיין אין חברה - אני חושבת שאני יכולה להתאים פרפקט. (מור אלזון)
"חברים"
אי שם בשנות ה-90 אני הייתי ילדה קיבוצניקית, והחבורה הכי זוהרת בעולם (או כך לפחות אני חשבתי) היתה החבורה ששרצה בסנטרל פרק - "חברים". מול עיני המשתאות הם עשו חיים: הזמינו אוכל סיני ופיצות (מלא פיצות, בשביל ג'ואי), שתו קפה בכוסות ענקיות שנראו מפנקות, חגגו ביחד את חג המולד וחג ההודיה (אפילו בראד פיט קפץ לבקר!) ושיחקו במשחקים ממש מגניבים. במיוחד משחק הטריוויה שבו ג'ואי וצ'נדלר זכו בדירה של מוניקה ורייצ'ל.
צפו: משחק הטריוויה הגורלי
החיים של החבורה הפוטוגנית (טוב, פוטוגניות בעיקר) נראו לי כמו כיף אחד גדול: רציתי לצחוק עם צ'נדלר, לבקר את רוס במוזיאון, לאכול את האוכל של מוניקה ולשאול נעליים מרייצ'ל. עם ג'ואי ופיבי תכננתי לשחק במחבואים. הייתי מוכנה אפילו לעשות בייביסיטר לברווז והתרנגול בשביל להתקבל לחבורה.
השנים עברו, הסדרה הסתיימה (אך לנצח תשודר בלופ בערוץ כלשהו) והחבורה התפזרה. לג'ואי יש שיער לבן, מוניקה קצת הגזימה עם הבוטוקס ורייצ'ל מזמן איבדה את בראד. בעיניים של היום הם נראים לי קצת פחות זוהרים והרבה פחות אמינים. ובכל זאת - עדיין נראה לי ממש נחמד לשבת בסלון של החברים. (נילי לוין)
"המתים המהלכים"
נכון, זו ממש לא החבורה הכי סימפטית שמסתובבת על מסכי הטלוויזיה שלנו. למעשה, כמו שמישהו כבר היטיב לנסח זאת לפני – אם ב"משחקי הכס" גורמים לך לאהוב דמות ורק אז מחסלים אותה, הרי שב"מתים המהלכים" גורמים לך לשנוא אותה, ואז מאכילים בה את הגוויות הרעבות.
ובכל זאת, הייתי שמח לתפוס מקום בחבורת השורדים התככנית הזו של ריק גריימס ושות'. למה? כי הרבה יותר כיף לטבוח בזומבים מאשר לספק אוזן קשבת למתבגרים עם צרות של עשירים. כי הרבה יותר מאתגר להתמודד עם שורדים חמושים אחרים, מאשר לשבת בבית קפה ולחפור על ההפסקה שהיתה או לא היתה.
וחוץ מזה, אני רץ מהר, שוקל מעט, יודע לתפעל נשק (הפרחים לצה"ל) ולמעשה, מבחינה תודעתית, אני מתכונן כבר 20 שנה להתפרצות מגפת הזומבים. כך שיש סיכוי לא רע בכלל שאגיע לפחות לאמצע העונה החמישית. (דרור עמיר)
לפנייה לכתב/ת 
