פוליקר במשמרת לילה: נותן בנזין על הבמה

הופעת רוק אמיתית שנקראת "משמרת לילה". לא פחות משישה שירים של הלהקה ההיא מהקריות (רמז: לא תיסלם) - ושעתיים נטו של יהודה פוליקר נותן בראש עם החשמלית והבוזוקי, וחיוך של גבר צעיר שכרגע הגיע עם הלהקה שלו לתל אביב. בקיצור: המופע של פוליקר בבארבי הוא הדבר הכי קרוב שתגיעו אליו להופעה של בנזין. קרוב מספיק בשביל להפוך אותו לאירוע חובה. ועכשיו, לשלוש תובנות מרכזיות.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

• זה יהורם גאון? לא זה עמיר בניון
• באמריקה לא שמעו על מאדנס
• מותק, הזמרות התכווצו!
  

1. בנזין

להקת הרוק הכי גדולה שפעלה כאן, גם אם הקפצתי כרגע 100 טוקבקיסטים זועמים (בואו בהמוניכם!). זה לא שאני מוחק כאן כרגע יצירה מפוארת של עשרות הרכבי רוק עברי. אבל רק בבנזין אני מוצא את השילוב הנדיר הזה, שבין אותנטיות, עומק ופאן טהור. לרכיב השלישי בדרך כלל לא נוטים להתייחס כאן בכבוד הראוי.

כשיודה פורץ בפזמון, בכל פזמון, בצעקה שעדיין מהדהדת אמיתית וחייתית לגמרי ("אבי מתחיל משמרת לילה!"; "חופשי זה, חופשי זה לגמרי לבד!"; "יום שישי את יודעת!"; "זהו הזמן, זה היום, זה הרגע!"), זה עדיין עובד על הגוף בכל המישורים. גם מרגש, גם מעורר מחשבה וגם מעלה חיוך דבילי ובלתי נשלט על הפרצוף.

וכן, אני מודה. אני קרייתי. ברקע ובנשמה. וכל ריף של גיטרה מבית פוליקר מחזיר אותי לשיכון האפור של סבא וסבתא, בקרית חיים מערבית. אבל זה הרבה יותר מגעגוע. 600 איש שמזיזים את הראש כאיש אחד בפזמון, בכל פזמון של בנזין, באחת בלילה בערב שישי, לא טועים. יש בעיר מסיבה.

2. פוליקר

האיש הוא סוג של נס. לגמרי לא ילד, ממש לא דקיק, ועם פז"מ שבדרך כלל מבטיח פה הופעות "מיטב הלהיטים" עייפות ומונוטוניות. אבל מהרגע שבו הוא עולה על הבמה, הוא חד, רעב ואנרגטי כמו מוזיקאי בתחילת הדרך. האיש לא מוריד את הדוושה אפילו לרגע, ופרט לפרק הבוזוקי - שבו הוא יושב (אבל לגמרי לא נח) - פשוט שורף את הבמה, כשהוא רכוב על שובל של דיסטורשן. נס, כבר אמרתי.

שורף את הבמה. פוליקר(צילום: אמית הרמן)

יפה גם לראות איך השירים היותר חדשים שלו משתלבים היטב במערך הלוחם. בייחוד "ניו יורק", השיר הכי בנזיני מאז ימי בנזין, ו"פומה פומה", שהפך כבר לקאלט. זה נכון שהכיוון הרוקיסטי שעליו מבוסס המופע הזה מבליט את החיוניות של פוליקר, אבל מדובר במשהו רחב הרבה יותר. בגיל שבו מרבית הקולגות שלו נאספים אל אוספיהם, עושה רושם שפוליקר רק מתחיל ליהנות. וההנאה כולה שלנו.

3. הבארבי

אין לנו פה תרבות רוקנרול אמיתית. ולא אמרתי כרגע שום דבר מקורי, כמובן. במסגרת חוסר התרבות, גם אין הערכה אמיתית למועדונים. עבור מרבית האנשים מדובר באכסניה - בדרך כלל זמנית - שמספקת במה, בירה וזיעה. אולי גם פלטת מטוגנים, במקרה של הלוגוס.

משהו באפלוליות של המקום(צילום: אמית הרמן)

אבל צריך ללכת להופעות של פוליקר במקומות אחרים, ואז לראות אותו בבארבי, כדי להבין עד כמה רוח של מועדון יכולה להפיח רוח חדשה אצל אמן. זו לא רק בחירה שונה של רפרטואר (בהופעה בבארבי הוא נותן עדיפות מתקנת לרוקנרול), אלא בעיקר - האנרגיות. משהו באוויר, שהופך את האירוע הזה להרבה יותר מכינוס חביב של זמר ומעריציו. איך כתב פעם יצחק קלפטר? "שם באוויר שולט טירוף האהבה".

אבל זה לא רק פוליקר. בעולם הגדול, והאמיתי, גדולי האמנים קופצים מדי פעם למועדונים קטנים ואפלים, כדי לבדוק אם עדיין יש להם את זה. את היכולת להסתכל לקהל לא פשוט ישר בעיניים, לא ממרומי סוללת במות ענקית, ועדיין לתת בראש.

אז אין לנו כאן רולינג סטונס, וגם את שלמה ארצי, כפי שאוהבת להגיד הקלישאה, אפשר לראות במכולת - ועדיין, הבארבי הולך והופך למקום הזה, שבו אמנים וותיקים מסירים חלודה ובודקים מה הם שווים באמת. ע"ע שלום חנוך, שנותן שם בראש כבר כמה שנים טובות בלילות שישי. אז יש את מבחן קיסריה, לגודל הקהל. ויש את מבחן הבארבי, לגודל הביצים.