שאני אירגע?
גם ביום כיפור ובמלחמת המפרץ אמרו לנו ראשי השלטון לא להיות בפאניקה - אבל כמו בימים ההם, גם היום אף אחד לא באמת מטפל בנו. אריאנה מלמד מזהירה: "הקודקוד הבא שיגיד לי להירגע יקבל עגבנייה בפרצוף"
עוד קודקוד אחד שיגיד לי שלא לשנות את התוכניות לחג ואני מטיחה עגבנייה בפרצופו הזחוח בטלוויזיה שלי. עוד מסר הרגעה מהרמטכ"ל ומפלס החרדה הכלל-ישראלי עולה. עוד "סבירות נמוכה" והוותיקים שבינינו מטפסים על קירות כי כבר ראינו סבירות נמוכה לפני ארבעים שנה וראינו בכמה אלפי קורבנות היא עלתה לנו. כבר שתינו מים עם נחמן שי וכבר הפכנו את בתינו לקונדומים מנוילנים היטב. כבר איפסנו תינוקות בתוך שקיות משוכללות כי ככה אמרו לנו לעשות וכבר ניקינו מקלטים מעופשים לפני ואחרי שהודו כי המסכות לא באמת עובדות.
אבל את זה אמרו אחרי מלחמת המסכות הראשונה, בערך בזמן שהודו שטילי הפטריוט לא ממש עבדו, הרבה לפני שהודו שכיפת ברזל לא תמיד עובדת - והעיקר, שלא נשנה את התוכניות לחג.
בהמונינו אנחנו מצביעים ברגליים בתורים למסכות. בהמונינו התייצבנו השבוע על דלפקי משרד הפנים לחדש דרכון. אנחנו מודאגים נורא אבל עושים את זה בשקט, בין חברים וקצת בפייסבוק כי באמת לא צריך לעורר פאניקה. אנחנו רק מנסים לברר מה התוכניות של החברים ליום פקודה ואז מתיישרים לפי זה בהחלטה משפחתית מושכלת אבל רק אחרי שנקשיב לרוני דניאל. לא, נקרא את רון בן ישי. ונקשיב לכרמלה מנשה. או להיפך.
לא צריך לעורר פאניקה, אבל אולי צריך לדבר עליה: מדוע היא נוצרת דווקא כשההם שם למעלה, במקומות שבהם לא שומעים מגאפונים ולא רואים אזרחים ממטר, אומרים לנו להירגע?
לתופעה המדאיגה הזאת, שבה אזרחים לא ממש מאמינים למה שממשלתם אומרת להם בימי טרום חירום יש, למרבה הצער, יותר מדי סיבות מוצדקות ויותר מדי תקדימים היסטוריים - שבהם הממשלה לא אמרה לאזרחיה את מה שהייתה צריכה לומר לפני מלחמה ולא נפלה אחרי מלחמה.
ימים אחרים, מלחמה אחרת. מה יש לסדאם חוסיין בארסנל? לא יודעים. בינתיים בישראל בזמן מלחמת המפרץ הראשונה התכוננו לטילים כימיים על תל אביב וניילנו את עצמנו לדעת במופע האזרחי הכי מטומטם שנטלתי בו חלק אי פעם. ימים אחדים נדרשו עד שאסטרטג הבית, בכל בית, גירד בפדחתו ושאל: אלה זורקים עליי פצצות רבע טון ואני מתחבא בשקית? יאללה למקלט ולעזאזל נחמן שי, המים והסמרטוט עם האקונומיקה שיסתום את החור מתחת לדלת. ממילא גם המסכה עם המפוח לא עובדת. אבל רגע - אין מקלטים. כלומר יש, אבל ממש לא לכולם.
דווקא היה מספיק זמן לבנות לכולם בין "יא סדאם, יא חביב, דרבאת כימאווי פי תל אביב", לבין נסראללה ואיומי הטילים שיגיעו הרבה מעבר לחיפה. 39 אזרחים נהרגו במלחמת לבנון השנייה, רבים מהם ערבים אזרחי ישראל. ערבים, על פי החוכמה המקובלת אצל אלה שלמעלה, לא צריכים מקלט ובאמת לא היה להם. רגע, ועכשיו יש להם? על פי בירורים עדכניים עם חברים בצפון, התשובה היא ממש לא.
עוד התגלה כי שר הביטחון והשר לביטחון פנים גם יחד וכל צה"ל ומי לא באמת לא מסוגלים לדאוג לאוכלוסייה במקלט, ששאבנו ממנו ביום הראשון למלחמה את המים המעופשים לבד בזמן שקטיושות עפות עלינו. עשינו את זה בשביל הצרכים הכי בסיסיים. אבל שירותי הרווחה קרסו ביחד עם מערך האספקה לצפון וביחד עם כל מוסד ממשלתי שהתאדה בזמן אמת שפשוט לא היה שם. אה, וכל הזמן אמרו לנו לא להיות בפאניקה. כל הזמן.
שנים חלפו מאז והמיליארדים שהבטיחו לחיזוק וביצור הצפון התאדו גם הם יחד עם אולמרט ושותפיו. מסכות? אין תקציב. הגנת העורף? עדיין באחריותו של משה (בוגי) יעלון, שספק אם הוא יודע איך משנעים נכה מקומה שלישית למקלט או מה עושים אם פתאום נגמרת המטרנה לתינוק האלרגי.
מכבי אש? כלום לא קרה מאז אסון הכרמל, חוץ מתמונה היסטורית של ביבי בסופרטנקר. מישהו מטפל בכם? ממש לא. למה שנניח כי כולם דואגים לנו ודוברים אמת? אין לנו הוכחות משמעותיות לזה בשטח. בוודאי לא בממשלה הנוכחית, שהאמת, איך לומר זאת בעדינות, לא תמיד נר לרגלי בכיריה.
בפעם הבאה שאתם אומרים לי להירגע, קודקודים, כדאי שתזכרו שאנחנו לא מטומטמים, לא מזוכיסטים ולא מוכי פאניקה. אנחנו רק אנשים שמנסים לשלוט בחייהם בדרך הכי בטוחה שאפשר. לכן אנחנו מוכנים לעמוד בתור למסכות חמש שעות ותגידו תודה שזה נגמר בכך. תתחילו לעבוד כי עוד פיאסקו כמו מלחמת לבנון השנייה והצעקות של כולנו ישברו את החלונות הכי גבוהים, הכי אטומים שיש.
לפנייה לכתב/ת 
