עלילות משפחה: ספרים שזוכרים איך לשכוח
זיכרונות משפחתיים פוצעים ולא פשוטים לצד חזקים ועוטפים, הופכים את הספרים הבאים לאמינים ולמעוררי הזדהות. כל מי שהיה אי פעם חלק ממשפחה, כל משפחה, יוכל למצוא את עצמו בתוך עלילותיהם של לאה גולדברג, סמי ברדוגו, יהודית הנדל, וגם - אצל סופרת ביכורים מפתיעה
לפעמים מספיק תיאור אחד מדויק ועמוס רגש שמופיע בנובלה קצרה או ברומן מסועף - בכדי לקנות את לבנו ולהפוך יצירה ספרותית לכזו שמספרת גם את הסיפור הפרטי שלנו. ספרים המתארים מרחב משפחתי מורכב, מכילים לעתים קרובות רגעים שהופכים ליקרים ללבנו. בייחוד בחגים - שהם זמן של אירועים משפחתיים, מלאים בשמחה ואחווה, שגם מעלים על פני השטח כאב, חרדה, נטישה ובדידות.
הספרים הבאים מכילים, כל אחד בדרכו, זיכרונות משפחתיים פוצעים ולא פשוטים, תוך כדי שיטוט מבולבל במרחב הפתוח של החיים. המארג הספרותי שמתואר בהם, ידבר אל כל מי שחווה אי-פעם קירבה משפחתית, על כל הכרוך בה. אולי זוהי הסיבה שהטקסטים הללו אמינים כל כך ומעוררים הזדהות, גם כשהם מתארים רגעי יופי קצרים, כמו אור שמש חודר תריסים, מעט תקווה או חמלה.
הנהרה של גולדברג
זיכרונות משפחתיים, צפופים ומבלבלים, מתוארים ברומן הלא מאוד מוכר של לאה גולדברג, "והוא האור". לכאורה עומד במרכז הספר סיפור אהבה, או לפחות אהבה חד-צדדית, בין הגיבורה הצעירה נורה ,לבין חברו המבוגר של אביה, ארין. נורה, שפוגשת בארין במהלך חופשה משפחתית באירופה של 1931, מפתחת אליו רגשות, מחפשת את קירבתו וחולמת עליו בהקיץ. אבל הקשר שלה עם ארין, שנדמה שנדון לכישלון מלכתחילה, אינו עומד באמת בלבו של הספר המורכב הזה. קשריה של נורה עם אמה האהובה, עם דודתה המחמירה ועם אביה שלקה בשיגעון - הם אלה שעומדים במרכז העלילה רוויית הגשם ומלאת העצים והנהרות שיצרה גולדברג.
רצונה של נורה לפתור את הקושי העצום שעוררה מחלתו של אביה בקרב משפחתה, מלווה אותה בכל האירועים הקטנים והגדולים המתוארים לאורכו של הרומן. הזיכרונות מן השנים בהם היה האב בריא, וכן מאלו זרועות הכאב שלאחר שהשתנה, אינם מרפים ממנה ומאירים תוך כדי התבגרותה את המתחים, את הרגשות המודחקים וגם את האהבה המסובכת ששוררת בין בנות המשפחה.
מעל לכל, "והוא האור" הוא סיפור התבגרות המתרחש בתוך הגבולות המשפחתיים. הגיבורה הצעירה שלו אמנם יצאה כבר ללימודים באוניברסיטה וחוזרת לחיק משפחתה רק בחופשת הקיץ, אבל הקיץ הזה חשוב במיוחד בדינמיקה יוצאת הדופן של משפחתה. קיץ שלאחריו מושגים של אינטימיות, אהבה, שפיות ושיגעון לא יחזרו שוב להיות כשהיו.
ספר דק, חיים שלמים
נדמה שעניין עמוק מאוד הצליחה יהודית הנדל לתפוס בהקשר הזה בספרה "הכוח האחר": ספר שהוא מכתב אהבה ארוך ויפה שכתבה הסופרת לבעלה, האמן צבי מאירוביץ. זהו טקסט שונה מספריה האחרים של הנדל, שרבים מהם מציגים עלילות סדורות וחדות אבחנה, לצד דמויות מפותחות ועצובות מאוד.
"הכוח האחר" משרטט באופן פרגמנטרי ומלא רווחים את חייהם המשותפים של הזוג יוצא הדופן. בספרה, מתארת הנדל את שגרת חייהם השקטה של השניים, ובעיקר את דמותו מעוררת ההתפעלות של מאירוביץ. בגילוי לב היא מספרת על חיבוטי הנפש, הכישלונות והנפילות שהיו כרוכים בתהליך היצירתי של האמן הכואב והרגיש - ומהצד השני מפליאה לתאר את שעות האור המזהירות, את רגעי ההתפעמות שמילאו אותו (ובהם הדביק גם אותה) ואת השיח היצירתי המיוחד שהתנהל בין השניים.
הספר הדק, המכיל חיים שלמים, מתאר גם את ההתמודדותה הישירה של הנדל עם מחלתו של מאירוביץ, אשר שותק בפלג גופו הימני בעקבות שבץ מוחי והמשיך לצייר ביד שמאל, ולאחר מכן את ההתמודדות עם מותו ששינה את חייה.
לאורך הקריאה בספר הולך ונעשה ברור יותר ויותר, כי הנדל אינה מנסה להשכיח מקוראיה את הקושי הכרוך בחיים בכלל ובחיי משפחה בפרט, ואת חוסר היכולת להמשיך לחיות בתוך הדיכאון והעצב, שמתפשט וחודר גם אל הרגעים היום-יומיים ביותר - כמו שתיית ספל תה או ארוחת ערב פשוטה.
יחד עם זאת, יש בפרוזה הישירה והכנה שבעזרתה מתארת המספרת את חייה, הרבה מן העוצמה וגם מן הקלות וההומור הנדרשים בכדי להמשיך הלאה, לצד צלקות העבר וכאבי ההווה. הבדיון האוטוביוגרפי הייחודי שבספר, תופס באופן ייחודי מהות חמקמקה של משפחה, של שעות אור, של שתיקות וצפיפות, שמצטרפים לכדי תיאור של חיים מלאי עייפות ותשוקה, משברים והתמדה.
שלום, הגעתם למשפחת כאב
מציאות רגשית ומשפחתית עכשווית יותר מתוארת בספר "הילד האחרון של המאה" שכתב סמי ברדוגו, שמכיל עשרים ושישה קטעי פרוזה שעלילותיהם משתנות ומגוונות, אך כמה אלמנטים שבים ועולים שוב ושוב לאורך הקריאה: המשפחות וקשרי הדם המתוארים בספר מלאים בפגמים ובכאבים. רבים מן ההורים, ובעיקר מהאימהות שמתאר ברדוגו, הן דמויות לא מתפקדות, משונות או חולות.
קטעי החיים המתוארים ב"הילד האחרון של המאה" מורכבים מחומרים שלא רבים מעזים לגעת בהם בספרות וגם בחיים: החלקים המלוכלכים, המזיעים והמסריחים שמרכיבים את היום-יום. הקירבה המשפחתית שבסיפורים של ברדוגו מעורבבת לעתים קרובות בשיגעון או בהתפרקות, על ידי בנרטיבים מרוסקים ומלאי מצוקה. מהצד השני, הסיפורים גדושים גם באינטימיות אנושית מופלאה ועוטפת כל: בין אם מדובר בגיבור שמלביש את אמו לפני חתונה והולך איתה לקניות בשוק, או בילדים שחווים לאט ובהדרגה את השלבים שלפני אשפוזה של אמם ולקיחתה מהם.
לב לבן כל כך
ספר חדש שמתכתב עם הנושאים המשפחתיים הוא "איך שהעולם נהיה לבן", שכתבה דליה ביטאולין-שרמן. הספר, הכתוב פרקים פרקים, מכיל נרטיב מדויק מאוד - עד כדי כך שהזיכרונות המתוארים בו מתערבבים כמעט עם חוויית המציאות. הטקסט הזה הוא ישר כל כך, שניתן כמעט להרגיש את הפיח הממלא את הריאות בשדרות ירושלים בזמן שהגיבורה ואמה ממתינות לאוטובוס שיחזיר אותן הביתה לאחר יום עבודה ארוך במפעל, או להריח את ריח
התבשילים שמבשלת סבתה של הגיבורה עבורה ועבור אחותה.
הספר האישי של ביטאולין-שרמן, המתאר את חייהם של משפחת מהגרים בני העדה האתיופית,
אינו צועק בקול רם עלבונות וקשיים, במקום זה, הוא משרטט באופן עקיף מציאות משפחתית סבוכה, קיום מקומי מלא מאבק בעקבות קשיי פרנסה, עלבונות, ונחמות קטנות מדי.
פרקי הזיכרון הנפרדים שמרכיבים את הספר, מספרים את החיים במרכז קליטה, את המגורים בדירת שיכון קטנה, לצד שברי סיפורים מבית הספר או מטיול בשכונה. אך הטקסט הייחודי של ביטאולין-שרמן מצליח לתפוס באופן נאמן וישיר, יותר מאשר את קורותיהן של הדמויות הספציפיות שיצרה, את חוויית הילדות וההתבגרות בישראל של שנות ה-80 וה-90.
שפת הספר אינה מתייפה או מתחפשת והאופן שבו מצליחה המחברת ללכוד שעות עגמומיות של בין הערביים, אשמה משפחתית, מאבקי כוח בין אם לבת, אב נעדר ותסכול קיומי, מדבר לא רק אל מי שגדלו במשפחת מהגרים, אלא אל כל מי שהיה אי פעם בעצמו חלק ממשפחה.
לפנייה לכתב/ת 
